כשמורגשת פגיעה

הספיגה לעיתים נחווית

במקום אחר

רגיש במיוחד

בו אנו מתכווצים

בתוך תוכנו בינתיים

נשמתנו תועה בחושך

חשה את הבדידות כמו רחוב ביום גשום

שאף אחד לא יוצא אליו

מהלכת לה בין הצללים

בעולם שהפחד יצר

המרגיש לה כמו כלא שאין לו סוף

הוא לוחש לה על קרות העולם

לחשים על אנשים שהם רק לעצמם

ולבסוף על עולם בו אין אהבה וחמלה

וכך, אם אורה אינו חזק מספיק בכדי לגבור

החושך עוטף אותה

כמו ענן של ערפל

כמו צעיף הכורך את הצוואר

חונק מלחות

במצב זה

היא שוכחת שהיא נשמה

שתמיד הייתה ותמיד תהיה חלק מקבוצה של מאורות

ששוכנות בגופים השונים

שוקעת לעיתים באשליה

שזוהי אינה האמת

וכך בעודה חושבת שהיא תלושה

לומדת להתחבא מפני העולם, מפני אנשים

ולבסוף מפני עצמה

והלב נסגר

שוכחת שרב הנשמות מסביב

מתנהגות כמוה

ואינן זוכרות שהן חלק מהבית

 האור

האהבה

הניצוץ שהופך אותן למה שהן

מהלכות באותו עולם

שנראה אך כממשי

זה כמעט אירוני

ישנם דברים המושכים אותה לבצבץ

ולהיזכר שיש בה נצנוץ של קסמים

כמו מטבע ברחוב באמצע הצהריים

ישנם מילים ומנגינות

חיבוקים ומתנות

שמחממות את הלב

והן המפתח למנעול

של הכלוב

שבו היא נמצאת

מרצונה

מילות אהבה

איכפתיות וחיבה

יצילו את גורל הנשמות

ויעירו אותנו בני האדם מהתרדמה

שבה אנו שרויים

התקווה נעוצה בזה