מכּרִיוֹת האצְבּעוֹת
שיטוט אמיץ בנבכי עצמי.
בגילוי לב, בחולשה, בעליצות ובכאב.
מביאה אותי אל המילים ומניחה אותן כאן,
מקטעים מחיי.
פוסטים פופולאריים
-
ספירת מלאי
3/8/08 | 1164 צפיות
-
מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר
11/3/08 | 871 צפיות
-
קשה באימונים
8/3/09 | 1145 צפיות
-
בוקר עוטף
30/3/08 | 705 צפיות
-
בליל
20/4/08 | 987 צפיות
-
שבת
8/7/07 | 1402 צפיות
פוסטים אחרונים
- שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה 29/8/12
- ביער 2/1/10
- שלושה שבועות ובולגרי אחד שמח לסיום 6/11/09
- סתיו! 7/9/09
- סתיו? 6/9/09
- קיץ 26/8/09
אבל אמא אוהבת אותי
שני ילדים כלואים ומוכים. אלה היו המילים שרצו בתחתית המרקע, כשזיפזפתי. עצרתי. רופא ילדים, עם סטטוסקופ שיש עליו בובת פרווה צהובה, דיבר אל המצלמה. בן השנתיים נמצא צורח בחדר. בן הארבע נמצא כלוא בחדר האמבטיה מרוח בצואה ומכורבל בפינה. בובת פרווה צהובה כדי לשמח ילדים. גופם הקטן מרושת בסימני הצלפת חגורה. סימנים כחולים. "אבל אמא אוהבת אותי", אמר בן הארבע. מכות, בעיניו, הם סמל לאהבה. והרופא אומר משהו על "טיפול פסיכולוגי של שנים" ואני התחלתי לבכות. כי נשבר בי משהו. איך זה יתכן שבחדר השינה שלי ישן תינוק בן שנתיים, שהוא אהוב עד בלי קץ, שהוא מחובק ומלוטף וצחקן ושמח ובחדר אחר, לא רחוק מאד מכאן, סגורים שני תינוקות אחרים שכל חייהם אומללות וכאב. איך זה אפשרי, שאמא, שמרגע שהיא הופכת לכזו, כל הוויתה צריכה לאהוב ולגונן ולטפח ולאהוב ולאהוב ולאהוב ברכות גדולה, בוגדת בילדיה? בוגדת בשני ילדים רכים ותמים ותמימים. והמצלמה עוברת לידיו של השוטר שאוחז בחגורה מלאה ניטים. מסמרות מתכת. אני חוסמת כל אפשרות של מוחי לדמיין את הזוועה. זעם וכאב מתערבבים. איך את מעזה?????????
אלוהים הפסיק לרחם גם על ילדי הגן.
ובחדר השני מתעורר ילד. זמן לאהבה.
|
תגובות אחרונות
-
ניאלה
בתגובה על שלוש שנים כמעט מהפעם האחרונה
-
לב פתוח
בתגובה על ביער
-
אבי דאול
בתגובה על לומדת לבחינה בסוציולוגיה
-
הנץ דואה
בתגובה על אבא שלי
-
אסף האנארובי
בתגובה על עור וצל
-
אסף האנארובי
בתגובה על המצלמה הדמיונית שלי
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
פעם יכולתי לשמוע על העוולות הנוראיות נאלה
לכעוס ולהתמלא זעם
היום
פשוט אינני יכול
שומע מן צליל שבר קריעת סדק דמיוני בפנים
מתחיל לכאוב ולהתפרק בחוסר אונים
לדמוע ואף לבכות
ממש לבכות
לא מסוגל להכיל
את הנוראויות האלה
לכל סקייטבורד צריך רשיון. לכל בלטה בחצר צריך רשיון. לכל פלאפליה צריך רשיון. שני אנשים שעומדים ברחוב עם פוסטר נגד האלימות צריכים רשיון.
רק להיות הורים לא צריך רשיון.... לכו תבינו....
גם לי עברה המחשבה הזו בראש, ואז ישר הרגשתי רעה ולא אנושית וחסרת חמלה וגרשתי אותה, אבל היא עדיין מסתובבת לי בגוף.
שמעתי... השוטרים עצרו את האם לפני שקפצה מהחלון
ותהיתי
למה?
את יודעת דפנה,
אתמול דיברתי על זה עם אחותי. אמא של יהונתן. וגם כששיתפנו זו את זו, לא היתה הקלה. וכמוך, ההקלה היחידה באה בהתרפקות מול יהונתן, שהוא לא שלי, אבל קרוב מאד. והיא אמרה שזה אבסורד שלא רק שלא יעבירו אותם לאימוץ, אלא נשים כמוני, אם ירצו לאמצם יעברו שבעת מדורי גהינום ועדיין יותר סביר שלא יזכו לכך...
והיום היינו שוב בים.
מקווה שיבוא מזור, בעיקר לילדים הללו.
הדס
למי שיש ישראל היום , הדס שטייף כתבה שום טור נוקב על העניין הזה
שלא כהרגלי קראתי.
אני לעולם לא מתעכבת על הידיעות האלו כי אינני מסוגלת להכיל אותם. חוסר אונים עצום.
שעות אחר כך אני סובבת עם העובדות בבטן ולא מוצאת מנוח. מאבדת שעות שינה, רועדת מבפנים.
המרגוע היחידי שלי הוא בילדי שלי, על כך שאני מעניקה להם אהבה ושזו הדרך היחידה שלי להתמודד.
נקודה למחשבה, כמה שאלונים והמלצות ודרישות נדרשות מהורים שרוצים לאמץ, בעוד שללדת ילדים בעצמך אין כל מגבלה.
אני חושבת שאלך לים, להתנקות הדס. אני כל כך עצובה עכשיו מכל זה.
אורית ואלי, ברשותכם אענה לשניכם ביחד. אין לי ספק שהאם הזו, והורים מתעללים אחרים, היא בעלת סיפור חיים לא פשוט. אנשים שפויים שגדלו באהבה וחום לא מתעללים בד"כ (אני מקווה). למרות זאת, אני לא עושה לה את ההנחה הזו. העובדה שהיא חונכה כך אינה מתירה לה לא להיות אחראית למעשיה. היא אדם בוגר. היא יודעת את ההבדל בין טוב ורע. היא כבר טופלה ע"י אנשי מקצוע, הדבר הנורא שהיא עושה הוסבר לה. אין כאן תמימות אין כאן אחריות אין כאן אהבה. שום מכות שקבלה בילדותה אינן מהוות מליונית של סיבה לילדים חבולים. את הילדים הללו צריך לקחת מאימם. אני מצטערת שאני כזו חד משמעית וקשה, אין שום דבר שישכנע אותי שצריך לתת לה הזדמנות שנייה או שלישית להתעלל בהם. אורית, ליבך הטוב ונשמתך הנפלאה שמאמינה בטוּב האנושי ממלאים אותי נחמה.
אבל אני פחות מאמינה ממך בהזדמנויות במקרה הזה ואני לא בטוחה שכאן אפשר לסמוך על האישה הזו, שאינני יכולה לקרוא לה מפלצת, כי המפלצות שאני ראיתי בסרטים, הגנו על עולליהן.
דווקא כילדה שהוכתה, אני יודעת כמה שנים לקח לי להשתחרר מהפחד שאני אכה גם. אם מישהו לא בטוח- שלא יביא ילדים.
ועולמית- אכן. הלב כואב, אבל הגב שלהם כנראה יותר...
הבוקר התעוררתי - ושאלתי את עצמי... אבל למה האמא הזאת עשתה את הדברים הנוראיים האלה? למה? איך זה יתכן?
הגעתי לעיתון וראיתי את התשובה......
הדס - באחד הפוסטים שלך - מורית ענתה לך ואת הגבת לה (התגובה שלך מאוד ריגשה אותי) -חזרה על נושא "התיקון"....
בעקבות זאת - כתבתי את הפוסט על "השריטה שלא עוברת....".
אני חושבת שהורים שאין את המודעות לשגיאות שעשו עליהם - הם לא במודע ממשיכים את "השרשרת" ועושים את אותם השגיאות על הילדים שלהם - לצערנו כי רב!
וכמו שכולנו אומרים - להיות הורים - זה המקצוע הכי קשה - ומשום מה לא מוציאים לו רשיון!
ועכשיו.... כמו שכתוב בעיתון... הולכים ללמד את האמא - להיות אמא.
בתור הורים אני מאמינה שאנחנו מנסים לעשות את הטוב ביותר - אבל - גם אם טועים - אפשר לתקן! ולו יהי שזה יקרה גם לילדים האלה - והם יזכו לאהבה נכונה!
זעם וכאב מתערבבים.
איך את מעזה?????
מזדהה עם עצמת המילים שלך!
הסיפור לא נתפס - לא נקלט!
רק צריך לקוות לעתיד טוב יותר לילדים האלה!
ואת יודעת מה יהיה עכשיו ? איזה פלצן יופיע בטלוויזיה וידבר על כמה שהיא בטח סבלה כשהייתה קטנה וזה בטח נכון .
אבל אם יש שלב סימבולי בו אדם לוקח אחריות מלאה על מעשיו , זה בדיוק שלב ההפיכה להורים .
תשמעי אם אני אגיד מה שאני חושב שצריך לחיה הזאת
אז יכניסו אותי לכלא וחבל
אבל אני מאדומי הצוואר שחושבים שצריך להחמיר באופן משמעותי וחולני בענישה כנגד:
גברים מכים
הורים מכים
מטרידים מינית