0
שני ילדים כלואים ומוכים. אלה היו המילים שרצו בתחתית המרקע, כשזיפזפתי. עצרתי. רופא ילדים, עם סטטוסקופ שיש עליו בובת פרווה צהובה, דיבר אל המצלמה. בן השנתיים נמצא צורח בחדר. בן הארבע נמצא כלוא בחדר האמבטיה מרוח בצואה ומכורבל בפינה. בובת פרווה צהובה כדי לשמח ילדים. גופם הקטן מרושת בסימני הצלפת חגורה. סימנים כחולים. "אבל אמא אוהבת אותי", אמר בן הארבע. מכות, בעיניו, הם סמל לאהבה. והרופא אומר משהו על "טיפול פסיכולוגי של שנים" ואני התחלתי לבכות. כי נשבר בי משהו. איך זה יתכן שבחדר השינה שלי ישן תינוק בן שנתיים, שהוא אהוב עד בלי קץ, שהוא מחובק ומלוטף וצחקן ושמח ובחדר אחר, לא רחוק מאד מכאן, סגורים שני תינוקות אחרים שכל חייהם אומללות וכאב. איך זה אפשרי, שאמא, שמרגע שהיא הופכת לכזו, כל הוויתה צריכה לאהוב ולגונן ולטפח ולאהוב ולאהוב ולאהוב ברכות גדולה, בוגדת בילדיה? בוגדת בשני ילדים רכים ותמים ותמימים. והמצלמה עוברת לידיו של השוטר שאוחז בחגורה מלאה ניטים. מסמרות מתכת. אני חוסמת כל אפשרות של מוחי לדמיין את הזוועה. זעם וכאב מתערבבים. איך את מעזה?????????
אלוהים הפסיק לרחם גם על ילדי הגן.
ובחדר השני מתעורר ילד. זמן לאהבה.
|