המדינה שלי מעציבה אותי...

זה נכון...

זאת לא המדינה שחלמתי עליה, לא המדינה שחשבתי בהיותי תמימה וצעירה שאחיה בה.

המדינה שלי מעציבה אותי

זאת לא השחיתות שמפריע לי יותר מהכל זאת האדישות שלנו שמכאיבה לי.

זה לא הסירוב של אולמרט להתפטר זאת העובדה שהוא מקדים תרופה לכל מכה שלא תבוא, מצהיר על כך שלא יתפטר ויהי מה.

אני יושבת בדייט בפאב עם בחור בגילי. הוא מדבר איתי על כסף אני מדברת על חינוך. הוא מדבר עסקים אני מדברת אידיאולוגיה. אנחנו באותו גיל,גדלנו באותו מקום, אנחנו מכירים את אותם האנשים,אבל אנחנו מדברים בשפות שונות.

המדינה שלי מעציבה אותי.

אני פעילה בעמותות, אבל מעציב אותי שהן קיימות כי זה אומר שהמדינה נכשלה בדאגה לאזרחייה.

אני כבר יודעת שרק פרוטקציות עובדות אבל מתקשה לקבל את זה.

מעציב אותי שבקיבוצים של היום תמה האידאולוגיה. גם הם רוצים יותר כסף, מכונית יותר גדולה, בית יפה יותר.

 כולנו רוצים עוד.

אנחנו בורחים לבתי המשפט במקום לנסות לגשר על חילוקי הדעות, רוצים "אינסטינקט צדק" במקום ליצור תהליך.

חושבים איך להתקיף במקום איך ללמוד.

אנחנו חצופים אבל בעיקר כלפי עצמנו.

חושבים שאנחנו צודקים,שמגיע לנו, שאין מלבדנו ושוכחים לחשוב קצת על האחר, על החלש על אלו שהם לא אנחנו.

זה מעציב אותי כי גם אני קצת ככה מדברת על שינויים חברתיים ועל עוני אבל חיה חיי נוחות ולא באמת מוותרת על חיי הנוחות האלו הוא עושה שינווים מרחיקי לכת.

המדינה שלי מעציבה אותי.

היא מעציבה עוד הרבה אנשים אני יודעת, אבל תמיד נדמה לי שאותי במיוחד, אני מניחה שזה לא נכון שעוד אנשים מתעצבים אפילו יותר ממני, אבל אף אחד מאיתנו לא יעזוב, ירידה מהארץ היא לא אופצייה, "ללכלך" על המדינה כשאתה נמצא בחול זה ממש לא לעניין.

אני כועסת שמלכלכים עליה או אותה,כועסת שלא אוהבים אותה מספיק,כועסת שלא שרתו אותה כראוי, כועסת על המשתמטים ומבתביישת באותה נשימה. מתביישת שהיא כבר לא מדינת רווחה,לא מדינה קולקטיבית,לא מדינת כל אזרחייה,שכל ישראל לא ערבים זה לזה.

אבל אני לא יכולה במקום אחר,

המדינה שלי מעציבה אותי ואני אולי לא הרצל  אבל "איפה המדינה ואיפה החזון?" (משינה)