יום הולדתי ה 42 חל ביום חמישי בשבוע הבא. אבל, אני מתנצל בפני כל מי שעומד להפתיע אותי במתנת יום הולדת ... מאחר וכבר קיבלתי את המתנה החשובה והמרגשת באמצעות בני הבכור (שמבחינה כרונולוגית הוא טרם עבר את גיל 12. אבל, מבחינה מהותית הוא כבר מזמן מוכיח לי שגיל אינו המדד היחיד לבגרות ושככל שאני מצליח להקשיב לו יותר ... כך אני לומד ומתפתח מהר וגבוה יותר ...)

לפני מספר ימים גילתה גרושתי כי עליית הגג בביתה נכבשה על יונים, ובנוסף לעשרות יונים מעופפות כמה פגרי יונים הגג כולו עטה שמיכה של לשלשת ציפורים בגובה מכובד. עם הגילוי המפתיע, התנדב בר (בני הבכור) ולקח על עצמו את תפקיד הגבר האחראי. ביחד עם בנו של השכן הם ערכו מצוד אחר היונים החיות ותפסו אותן אחת אחת ... כדי לשחרר אותן בריאות ושלמות החוצה.

אחר כך, הם דאגו לסתום את החורים והפרצות שבין הרעפים כך שמושבת יונים שלמה התיישבה על הגג מבחוץ והמתינה (עד שכולם השתעממו ועפו לחפש מקום אחר לקנן בו). בשלב האחרון, התחילו בר וגרושתי להוציא את כל מה שהיה מאוחסן בעליית הגג, ובסוף גם ניקו אותה.

גרושתי הודיעה לי כי מצאה את אלבומי התמונות שלי וביקשה שאגיע לאסוף אותם, ומאחר ואני הייתי תקוע בלי רכב באותם ימים ביקשתי כי תדאג לאחסן את האלבומים עד שאוכל להגיע.

בימים שעברו עד לסוף השבוע האחרון, בר חפר ונבר במצבורים שנשלפו מעליית הגג, וגילה אוצרות שאני כבר שכחתי מזמן על קיומם. מסתבר שלצד אלבומי התמונות שלי מהתקופה שלפני החתונה, היו כמה ארגזים של 'מזכרות' מכתבים ופתקים שאספתי עוד מתקופת גיל התיכון. ארגזים אלו התפזרו בחלקם בעליית הגג, ובר אסף את המכתבים הפרסים ותעודות ההוקרה, לתוך 2 תיקים.

ביחד עם התיקים הוא צירף לוח שעם ביחד עם 2 תמונות שלי, פתק אהבה שקיבלתי מ-3 חברות מהתקופה בה הייתי בקיבוץ, מחזיק מפתחות שהכנתי כמתנה בתור ילד לאחי הבכור ... וצירף פתקית:

ככה, ישבנו לנו יחד בצהריי יום שישי האחרון ועברתי איתו ביחד עם חלק מהמכתבים. סיפרתי לו סיפורים מתקופת הצבא, ושרנו ביחד שירים שצוות הספינה שלי המציא....

פתאום נפל לי האסימון ... המתנה שבני הבכור הביא לי ליום הולדתי ה-42 הייתה 'אני עצמי'.

אותו אני שקצת שכחתי את קיומו מהתקופה שלפני החתונה ומהתקופה של הצבא, הצופים, הספורט ובית ספר. אותו אני אשר במהלך התקופה מאז הגירושין קצת שקע לתוך תהומות של מסכנות עצמית וחוסר בהירות מבולבלת ... כל זאת למרות זוגיות נפלאה והשתלבות משפחתית חדשה.

אחרי שצליל נפילת האסימון הדהד ונעלם, קראתי לבר חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו שאת המתנה הכי חשובה ליום הולדתי כבר קיבלתי ... ואני עדיין בכלל לא בן 42. בתגובה, בר חייך במבוכה ולא הבין כ"כ על מה המהומה.

טוב ... כנראה בגיל 12 עדיין לא יצא לו לשכוח חלקים ממי שהוא היה ... (ואני נדרתי נדר, להזכיר לו !!!)

שבוע נפלא לכולם ... ותודה לך בני בר

עפר