מכתב לאישה של חיי

את, שהיית בשבילי הכול. את, שהיית בשבילי הסיבה לקום בבוקר. הבחורה היחידה שאהבתי אי פעם, היפה, הטהורה, הנחשקת, הלא פתורה.

לעולם לא אשכח איך לקחת את ליבי המדמם בידך. לא ניסית לחבוש אותו כמו האחרות וגם לא לייבשו. לא ניסית לטפל בו, לנקות את הדם הניגר. פשוט אחזת בו עד שנרגע, עד שהטיפות האחרונות יבשו, עד שהפצעים התאחו, ואז קירבת אותו לליבך, נשקת לו והושטת לי אותו. אבל אני לא הסכמתי לקבל אותו בחזרה. "הוא שלך לעד," אמרתי. "טוב לו איתך."

את, שנישקת אותי כשהייתי צמא, שחיבקת אותי בזרועותייך כשהייתי עצוב. המבט הזה, הנוגה, הכמה לגופי, הטירוף שאחז בנו כשהיינו מתעלסים. הדאגה לשלומי, האכפתיות לתחושותי. את, שהייתי מוכן למות למענך. את שאמרת לי, "אתה הגיבור שלי, ניצחת את כולם, את כל השדים והאבירים, הדרקונים והציידים, וזכית בליבי."

את, שתמיד ריחפת מעל לכל קשר, מעל לכל אישה, שתמיד ניצחת - את מונעת ממני להמשיך לחיות את חיי. בכל נשיקה חיפשתי תמיד את הטעם שלך. בכל נשימה השתוקקתי לריח שלך. היו טובות יותר וטובות פחות, היו מרגשות והיו סתמיות, אבל את אף פעם לא יצאת לי מראש. כולן הושוו אלייך תמיד, ואף אחת לא שרדה.

את, שתמיד הבנת אותי, שתמיד הבנתי אותך כמעט בלי מילים, רק העיניים דיברו. את, שהיית כל כך את ולא מישהי אחרת, כל כך שלמה עם עצמך ואוהבת. את, שהופעת בחלומותי מדי לילה, לובשת פנים וצורה, מתגרה ונוגעת, שידעת איך לגעת בי ומתי, כל כך חכמה ופיקחית. כשהיית מתעוררת לצידי ידעתי שיש אלוהים - כי אחרת איך אפשר להסביר את האושר הזה? את, שתמיד היית אמיצה, שלא פחדת מהכאב ולא מהאהבה. את היית לי מקור השראה, המוזה שלי לכתיבה, האור שהדליק את הבוקר וכיבה את הלילה.

את, האישה של חיי, אם ילדַי, נשמתי התאומה, אהובתי היחידה, החצי השני שלי, תומתי, תוגתי. חום גופי נוצר למען גופך בחורף הקר. את האחת ואין אחרת, את היחידה שיָשנה איתי - כל האחרות ישנו לצידי.

למה אני משווה הכול אלייך? למה את לא נותנת לי מנוח? למה את לא מניחה לי לנפשי? את מופיעה תמיד ברגעים הכי בלתי צפויים והורסת לי הכול. את משאירה אותי לבד - מלא אבל בעצם ריק כל כך מבפנים.

אהובתי, מתי תופיעי כבר? מתי תצאי מהחלום? מתי תיעני לקריאותי, תרחמי על בדידותי? מתי תביני שלא אתפשר, שאחיה רק איתך ולא עם שום בבואה שלך? מתי תרגישי את כאבי, את רגלי העייפות מרוב חיפוש, את נפשי העזובה, הננטשת?

האישה של חיי, אשתי הדמיונית, האישה שנמצאת רק במוחי הקודח ואולי לא קיימת כלל, בכל זאת את מצליחה לעצור את חיי, לא נותנת לי מנוח ולא מאפשרת לי למצוא אף אחת אחרת. את האחת המושלמת, שנבראה רק בשבילי.

מצחיק: את פחות או יותר בת גילי, כי נולדת במוח שלי. עברת איתי הכול, מטוב ועד רע, ותמיד הייתי לצידי, חלק מגופי. נסענו יחד בעולם, שירתנו יחד בצבא, קברנו יחד את אייל, צחקנו על ליעד, שיחקנו כדורסל, ישנו בצימרים לאורו של האח, טיילנו בשדות, וכשהיינו עצובים ישבנו יחד על שפת הים. את תמיד הלכת איתי, גם כשזה לא היה קל, כי הרי אני קצת בלתי נסבל.

לא יודע מי את, ואם את קיימת בכלל. לא יודע אם כבר התחלת לחיות את חייך או שאולי עדיין לא סיימת את הלימודים. אני רק יודע שאני לבד, וריק לי בלעדייך: ריק לי במיטה, ריק לי בנשמה, ריק לי בחיים. אבל אני אחכה, אחכה עד שיום אחד יצטלבו דרכינו במקריות בלתי סבירה באיזה צומת, בין רחובות רבים, אי שם בעיר הקרה שמלאה באנשים שחלקם כבר התפשרו וחלקם עדיין מחפשים.

שלך לעד,

אני