אני לא יודעת מה לעשות יותר. הכל נראה לי מטושטש וחסר תקנה. הנפש שלי גועשת וקוצפת, ועורגת להווה אחר, להגשמת הפנטזיה שלי עוד בחיי. כבר גיל צעיר נתקלתי בתחושה הזאת של מחנק כל פעם שראיתי בחורה יפה. גופה העגול סדק את גופי הקפוא, המרובע מחוסר העזה. ובכל זאת היה לי קשה לומר לעצמי שאני לסבית. אולי אני לא? אולי זה סתם מתוך חשש להיות עם גברים? אולי זה מתוך תעוקת הנפש שלי, שמאתגרת את עצמה בקונפליקטים חסרי מטרה. אבל הגוף הרועד ממחשבה על רכותה של אישה, לא מאפשר לי להבין את הסימפטומים הגופניים כחסרי משמעות. ועדיין, אני מרגישה לא שלמה עם כל כיוון שאפנה אליו. אני מרגישה ייאוש וכעס. לא ברור לי על מי. אולי על עצמי, אולי על ההורים שלי, אולי סתם על הגורל. אני רוצה להיות עצמי, אך בלי להיות עצמי יותר מדי? האם זה הגיוני? אני נזכרת בשם ספרו של ניטשה "אנושי, אנושי מדי". האם זה אנושי מצידי לכרוע תחת תשוקתי? או אולי זה אנושי מדי? אולי עליי להתעלות מעל התחושות המבעבעות בקלחתי. בסוף אסיר כל רסן, אני יודעת, ואהפוך להיות אחת מהן- חבורות ה לסביות שכה התאוויתי שלא להיכלל בהן, אך עדיין להיות הן. ריק לי בפנים- אין לי מרגוע. הקיום שלי מוטל בספק יומיומי, אפילו מצידי, ואולי בעיקר מצידי. אולי כל התחושות שלי לגיטימיות? אנושיות? נמאס לי להתלבט- אני רוצה לדעת מי אני ומה אני, ולאהוב את זה. לא נראה לי שזה אפשרי עבורי.