אסקפיזם שיווקי

כן, זו עוד התמרמרות על הפרסומת החדשה של סלקום.

א. התעצבנתי ממנה כבר בפעם הראשונה שצפיתי בה, עוד לפני כל הכתבות והקריקטורות ב"הארץ".

ב. כל עוד היא עדיין משודרת, אני עדיין מתמרמר.

אחד המאפיינים הבולטים ואולי אפילו המגדירים של תרבות הפוסט, הוא האסקפיזם. הבריחה מהמציאות.

לא מטריד אותי אנשים שחיים את החיים הטובים על כוס קפה וסיגריה בלי להתעניין בכלל בפוליטיקה (מכירים את אלה המתגאים בכך שלא רואים חדשות או קוראים עיתון?), מטרידים אותי אלה שעושים זאת כשהאדמה תחתם בוערת.

כל הזמן דואגים לסמם אותנו בכל מיני מקומות, ובעיקר בעולם הפרסום הישראלי שמתנהג כאילו אין לו אלוהים.

בעוד פלאפון כורכת סביב זרוענו סרט הרואיני שחור ושולחת אותנו לעולם שכולו טוב והזיות, במפעל של קוק(ה) קולה בבני ברק הקולה בכלל צומחת על עצים ביער קסום שהכל בו צבעוני וטוב, סלקום עברו את הגבול.

בפרסומתם חסרת הטעם של חברת מקאן-אריקסון לסלקום, הכלי המרכזי במשחק המעוות שמשחקים החיים עם עלומי השם בצד השני, היא חומת ההפרדה. הפרדה משטחי חקלאות, הפרדה של חצי כפר מחציו השני ואף הפרדתן של משפחות. זו חומה שבאופן אירוני אמורה להפחית את התקוממותם של העם הפלסטיני, ע"י גרימת סבל. טוב, היגיון אף פעם לא היה הצד החזק שלנו.

הפרסומת מסתיימת במשפט המרגיז "בסך הכל שיהיה כיף".

אז לפעמים יש איזה מבצע קטן עם אלף הרוגים. ונכון שלפעמים אנחנו משתמשים באזרחים (אזרחים... ערבים!) כמגינים אנושיים במלחמתנו בטרור, ואולי לפעמים יש איזו התעללות קלה באיזה מחסום נידח, אבל בסך הכל כולם רוצים שיהיה כיף!

למי?

כיף למי?

כיף לאלה שמצולמים שמג"בניקים מתעללים בהם?

כיף לאלה שמתועדים שיורים בהם כדור גומי בעודם כפותים?

כיף לחיילים שמקפחים את חייהם בהגנה על שני קראוונים, כי מישהו מוכר להם שזה אינטרס לאומי ושמי שלא שומר שם הוא עוכר ישראל?

כיף לחיילים שנשרט להם השכל משירות של שלוש שנים במחסום?

למי לעזאזל כיף?

יש מציאות קיומית בצד השני.

מציאות קיומית שהיא שונה מהמציאות הקיומית שלנו כאן, ועלינו להשכיל ולראות אותה, ללמוד אותה.

במחזה "הילד חולם" מאת חנוך לוין, במערכה השלישית, ספינת הפליטים מגיעה לאי לחפש מקלט. לאחר דין ודברים עם מושל האי (ארבעים שנה לא באה לפה ציפור לחרבן ועכשיו כשהורגים אותם, הם נזכרים לבוא! חותכים למישהו את הגרון, מיד הוא מעדיף צרעת, באמת חכמה גדולה") מתחוור להם שלא יוכלו למצוא את המקלט שביקשו על האי. הם פונים לרב החובל של הספינה בתחנונים שלא יחזיר אותם למקום ממנו באו, שם טובחים ואונסים אותם. רב החובל משיב - "ראיתי את פניכם, בני אדם".

פנים. לא ראינו ולו זוג עיניים אחד מהצד השני של החומה.

ולכל איש יש שם. חלומות. מחשבות. הזיות. זכרונות. שאיפות. רגשות. מתחים חשמליים במוח. עבר. הווה. משפחה. אולי זוגיות?

אדם הוא עולם ומלואו, ומעל מיליון וחצי בני אדם כלואים בגטו שמייצרת חומת ההפרדה. מנותקים. מופרדים. כמו כלוב. גוש בטון ענק חוצץ בינם ובין פרנסתם, משפחתם, חבריהם. גוש הבטון הזה הוא לא נושא לפרסומת שעניינה "כיף". לא כיף שם, שלא תטעו.

 מעל מיליון וחצי בני אדם שסובלים יום יום מדיכוי צבאי וכלכלי שמפעילה עליהם מדינת ישראל.

אותה מדינת ישראל, שיושבת רגל על רגל בבית קפה בצד הנכון של המתרס הירוק עם סיגריה בפה ובלי עיתון ביד, כי היא רק רוצה שיהיה כיף.

דמיינו אותם.

דמיינו פנים. עיניים, אף, שפתיים, סנטר, אזניים, לחי (אולי עם זיפים?), שיער...

איך הם נראים לכם?

עלינו להתפכח מהאסקפיזם המכרסם והמסמם הזה, רק בשינוי המציאות נוכל לשנות את המחשבה. ואולי יום אחד ניצור מחשבה שמאפשרת לנו לבלוע בשקיקה פרסומות שמוכרות לנו ישראל שכולה "יופי טופי אחלה בחלה" בלי לשמוע חרש את מצפוננו מתהפך בקברו. כן, קברו.

היום, 18:00 במוזיאון תל אביב, עדויות של חיילים ממבצע עופרת יצוקה (או מלחמת עזה, תלוי מאיזה צד חוויתם את העניין). מרתק בטוח יהיה.

להתראות, ג'אנקיז,

תומר דותן

http://cafe.themarker.com/view.php?u=291450