ב"ה

   ממשיכים לעסוק במצות שבין"אדם לחבירו".

   בוא וראה עד כמה חמורים הדברים, בספר באר מים חיים פרשת משפטים (כא, יב) כתב, וזה לשונו:

"מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת וגו'. טעם מה שכפל לו המיתה שנאמר מוֹת יוּמָת בכפל, נראה שהוא על פי מאמר הכתוב (שמואל ב. כא, א) אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְענִים, כי התגבר חטא הגבעונים מה שהרג שאול כהני נוב, שהיו מספיקים להם מים ומזון כו', כמאמר חכמינו ז"ל, ולא נתכפר לו עונו עד שלקחו שבע נפשות מבניו והוקיעום לפני ה' (שמואל ב. שם, ט), ואז ותשקוט הארץ.

   לצד שהוא מן העברות שבין "אדם לחברו", ובזה אם אפילו יביא האדם כל אלי נביות אוצרות שבעולם, לא יכופר לו עד שירצה את חברו, והגבעונים שלא היו מבני ישראל כמו שכתוב (שם שם, פסוק ב): וְהַגִּבְענִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם. בכבוש יהושע את ארץ ישראל, נתן יהושע את הגבעונים חוטבי עצים ושואבי מים, כמו שכתוב (יהושע ט, כז): וַיִּתְּנֵם יְהוֹשֻׁעַ בַּיּוֹם הַהוּא חֹטְבֵי עֵצִים וְשׁאֲבֵי מַיִם וגו'. עניין השבועה שנשבעו להם בני ישראל וכל עניין הגבעונים מבואר במדרש רבה (במדבר פרשה ח, ד), לא רצו למחול על דמיהם, עד שהרגו שבעה איש מבני שאול וכו'.והנה חכמינו ז"ל אמרו (בראשית רבה טז, ו) בפסוק (בראשית ב,יז):  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת, "מיתה לו מיתה לתולדותיו" כלומר לזרעו, ולזה אמר כאן: מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת, מיתה לו מיתה לתולדותיו, שלא יכופר לו כי אם במיתת בניו כמעשה דשאול, או שיתפייס חברו בשארי פיוסים.

   או אפשר שיאמר מוֹת יוּמָת, מיתה בעולם הזה מיתה לעולם הבא, כי לא יתכפר לו העון הזה אפילו במיתת עצמו אלא יכופר עד שירצה את חברו, ונמצא שגם לעולם הבא לא יוכל לבוא בעוֹן הזה, אם לא שירצה את חברו וימחול לו, ולכך גם להלן במכה אביו ואמו ומקללם, נאמר מוֹת יוּמָת, לפי שהכל שכל עניינים אלו מדברים ממצות שבין "אדם לחברו" הן וישנו בכל הטעמים הנזכרים.

   ועתה לך ראה אחי גודל חומר עוֹן הזה, כי הלא בארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש (במסכת יומא דך פו עמוד א. והם: תשובה, הנדרשת בכל העברות, ויום הכפורים, ייסורים ומיתה שצריכים לכל אחד מהם בסוג אחר של עבירה, כלומר, לעבירה פשוטה מספיקה תשובה ויום הכפורים, ואין צריכים ייסורים ומיתה. מה שאין כן חייבי כריתות ומיתות בית דין, לדוגמא, הם צריכים ייסורים למרק, כלומר לנקות את החטא) הנה מיתה הוא קץ כל המחילה והסליחה אחר התשובה, כאומרו (ישעיה כב, יד) אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן וגו', ובדברים שבין "אדם לחברו" הגם שנהרג הרוצח, אינו מתכפר לו בדם שופכו לבד כי אם במחילת חברו, כי הלא מיתת שאול היה על שהמית את נוב עיר הכהנים, וכמאמר חכמינו ז"ל (ויקרא רבה כו,ז ומובא גם במדרש תנחומא אמור ב) שאמר משה אל הקדוש ברוך הוא מלך ראשון שיעמוד על בניך ידַקר בחרב, השיב לו, ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהם מקטרגים וכו' [הנה כל מאמר חז"ל המדובר: "אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: מלמד שהראהו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו, דור דור ומלכיו, דור דור וחכמיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ומִשנַיו, דור דור ושוטריו, דור דור ופרנסיו, דור דור וחומסיו, דור דור וגזלניו, דור דור ונביאיו. והראהו שאול ובניו נופלים בחרב, אמר לפניו: מלך ראשון שיעמוד על בניך ידקר בחרב בתמיה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג, שהם מקטרגים אותו]. ובתוך מיתת הכהנים היו גם הגבעונים ולא הועיל לו מה שנהרג על ידי עוֹן הזה כשלא רצו למחול.

    ועל כן צריך להיזהר מאוד ביותר ויותר בעוֹנות הללו לעשות או לגרום רעה לחברו בכל דבר שבעולם אף קלה כמות שהיא, כי שום תשובה אינו מועיל אלא אך ורק במחילת חברו, ומי יודע בחברו אם לב אבן לו ואינו רוצה למחול, וכהגבעונים הללו שלא רצו למחול ועשו רציחה כזו לתלות שבעת בני שאול בחיר ה', ולו לא יכופר עד שיתרצה חברו על כן מאוד צריך להזהר בזה.

גם חכמנו ז"ל (מסכת קידושין דף לט עמוד ב) החמירו מאוד בזה ואמרו כי בהיות המשקל בעת הדין בחציו חייב וחציו זכאי והיה בתוכן עברה אחת מעברות שבין "אדם לחברו" הן מכרעת המשקל ונדון כרובא עברות".

   מכל האמור אנו למדים כמה חשוב שמי שעשה רע לחברו שירצה ויפייס את חברו, ומן הראוי שחברו ימחול לו מיד.

   וה' הטוב והרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלימה לפניו ע"י שיזכנו לפייס ולרצות חבירנו על עוולה שעשינו להם חלילה, ולא נשוב לכסילה עוד.