עיקרי המאמר פורסמו בהארץ ב- 25/9/2006 תחת הכותרת "נשיא לא מבטיח משילות". בימים האחרונים נשמעים קולות רבים הקוראים לכינון משטר נשיאותי. המטרה היא לשפר את יכולתו של ראש הממשלה למשול. אלא שרבים הסיכויים שהצעות אלה, אם תתקבלנה, תשגנה את התוצאה ההפוכה.
האתגרים הניצבים בפני ישראל ייחודיים בהשוואה למדינות מפותחות. אנו המדינה היחידה שמתמודדת עם איומיים קיומיים. בנוסף, ישראל היא מדינה קטנה בעלת כלכלה גלובאלית, שאיננה חלק מגוש סחר גדול, הסובלת מלחצים חריגים על משאבי הטבע שלה תוך שהיא נושאת על גבה אחריות לעולם היהודי ושואפת להכיל את המיעוט הערבי.
במקביל, שיטת הממשל בישראל היא מהחלשות בין המדינות המפותחות. ההוכחה טמונה בנתוני הפיתוח. למרות שפע ההון אנושי והטכנולוגיה, שהם מנועים לצמיחה במאה ה- 21, הפיתוח של ישראל מוערך בתחתית הסולם של המדינות המפותחות, בין מקום 22 ל- 30 בעולם עפ"י מדדים שונים. הסיבה היא שבתחומים התלויים במשילות כגון, איכות סביבה, תשתיות או חינוך, ישראל משתרכת מאחור.
שיטת הבחירות הנוכחית מדגישה ייצוגיות. לכן היא מעתיקה את הפיצול בקרב הציבור אל הרכב הכנסת, אשר מכוננת ממשלות מפוצלות בעלות קדנציות קצרות ולא יציבות. שיטה זו יוצרת תמריצים להתנהגות מגזרית, קצרת-טווח ופופוליסטית.
האתגר הוא עיצוב שיטת בחירות שתביא להתנהלות הממוקדת במהות ובאינטרסים קיבוציים ארוכי טווח ותאפשר שיתוף פעולה בין-זרועי מתמשך בתכנון, בקבלת החלטות ובביצוע. ההצעה לכונן משטר נשיאותי לא עומדת באמות מידה אלה.
ראשית, נשיא לא מבטיח משילות. יש משטרים נשיאותיים שנחשבים מוצלחים, כמו בארה"ב, או כושלים, כמו בחלק ממדינות דרום אמריקה. שנית, הצבעה בשני פתקים - לתפקיד הנשיא ולכנסת - עלולה לרסק את הכנסת ולהקשות על כל נשיא שיבחר לתרגם את מדיניותו לחוקים. וכי מדוע שחבר כנסת יישמע למשמעת מפלגתית אם גורלו תלוי באזור הבחירה. לבסוף, בחירות על בסיס אזורי עלולות להעצים את המגזריות עקב התלות בקבוצות האינטרס המקומיות במיוחד אם אזורי הבחירה יחפפו קווי שסע בין ערבים ליהודים, חקלאים ועירונים או חרדים וחילונים.
לכן, אמת המידה צריכה להיות נשיאותיות ולא נשיא. נשיאותיות היא מצב שבו ראש הזרוע המבצעת, בין אם היא נקראת "ראש ממשלה" או "נשיאה", נהנה משליטה רבה בהרכב ממשלתה ומסיכוי סביר לבית נבחרים אוהד. שילוב זה מבטיח קדנציות יציבות וארוכות יחסית. המשמעות היא כי עלינו להבטיח שהמפלגה הגדולה אכן תהיה גדולה, בת למעלה מ- 40 חברי כנסת, ותוכל להקים ממשלה ללא תלות רבה במפלגות נוספות. מגוון המפלגות יצומצם ומגוון הקבוצות בכל מפלגה גדולה יתרחב.
קיימת דרך פשוטה להשיג זאת הכרוכה בשינוי שלושה סעיפים של חוקי היסוד. יש לקבע את עיקרון של "מינוי ישיר" קרי, ראש המפלגה הגדולה היא ראש הממשלה ללא תלות בקואליציה של רוב חברי הכנסת וללא צורך באמון מצדה. שנית, יש להעלות את סף פיזור הכנסת לשבעים. שלישית, יש להחיל את עקרון אי האמון הקונסטרוקטיבי, המונע את נפילת הממשלה בהיעדר קואליציה חלופית, גם על אישור תקציב המדינה.
התוצאה אמורה להיות ממשלה יציבה וכנסת מגובשת. עקרון המינוי הישיר יצור תמריץ חזק למצביעים להתלכד סביב מפלגות גדולות. העלאת הסף לפיזור הכנסת בצירוף עקרון אי האמון הקונסטרוקטיבי יעודדו מפלגות קטנות יותר להצטרף למפלגה המנצחת מבלי שהן מחזיקות אקדח לרקתה, יאפשרו לראש הממשלה יתר חופש במינוי השרים ויקשו על פיזור הכנסת גם עם תיפול הממשלה.
שינוי חוקתי הוא ניסוי ללא ערובות להצלחה. לכן, חשוב לקשור סיבה לתוצאה. כינון משטר נשיאותי הוא מהפכה רב-ממדית. במקרה שתיכשל, נתקשה לדעת את סיבת הכישלון. יתרון נוסף של ההצעה החלופית הוא בפשטותה. אם תיכשל, יהיה קל יותר לתקן.
אומנות הממשל היא המפתח לעתידה של מדינת ישראל המתמודדת עם עוינות מתמדת וחוסר יציבות כרוני תחת מגבלת משאבים קשה. אסור להחמיץ את ההזדמנות שנוצרה בעקבות המערכה בצפון. בנפשנו היא. |