בוקר אור. מתחרז עם הומור. מה הקשר בין הכותרת לבין מה שאכתוב כעת? זאת נשמעת כמו בדיחה, נכון? אפילו טובה. אבל זו לא הבדיחה. הקשר זו: א נ י. מואה... ברוב הפוסטים שלי אני נשמעת ונראית (כלומר נקראת) כאדם מאוד רציני, נכון? מין מטיפה כזאת של אור ואהבה.... עושה דברים שנראים כל כך מרשימים: מלמדת, מייעצת, כותבת ספרים, אפילו מתקשרת עם...רבי עקיבא (כמובן שיש המטילים ספק). מהצד זה נשמע מאוד רציני. ורצינות הולכת עם "כובד ראש", נכון? מתוך התשובות שהשבתי היום בפוסט הקודם שלי, זה על המחשבה והאמת, עלה לי כי המקצוע שלי יכול להיות מוגדר גם כ"מאמנת מחשבתית". "קאוצ'רית" במונח הטרנדי הזה... (אני מעדיפה מילים בעברית). בין היתר, בכל אופן. לקח לי זמן רב, שנים, להתאמן בתחום והיום אני מאומנת ביותר ושולטת להפליא על מחשבותי. (או שמא... ולא שמתי לב, והן...אלו שהשתלטו עלי? זו בהחלט אפשרות.... (מילה שאני ממש אוהבת... ולשים רווח בין האותיות...) האם כל הסוד טמון במחשבות? לא ולא ולא ולא....ממש לא... זה יכול להסביר מדוע אנשים מנסים ליצור לעצמם מציאות דרך הרצון והמחשבות ולא מצליחים..... אך...לא רוצה כרגע להיכנס לנאום רציני מידי. למרות שיש רצינות רבה בדבריי. האם כל אמת היא רצינית? האם כל רצינות היא אמת? ל א. (לדעתי הטהורה, כמובן. הסבוייקטיבית אני מתכוונת...). למעשה חשובות ה ר ג ש ו ת! שביחד יוצרות את ה ת ד ר. תדר של שמחה וקלילות עוזר לזרימת מחשבות טובות וחיוביות......הן פשוט "משייטות" טוב יותר על התדר הזה... אלו הכבדות, השליליות, מעדיפות רגשות כבדים כמו: מועקה, עצב, כעס, שנאה, רחמים עצמיים ועוד... מאותה משפחה המכונה "לא נעים לי". (בניגוד למשפחת "נעים לי מאוד", הקוטבית!) אני מבינה כי יש אנשים שמגיעים מצויידים טוב יותר למסע החיים הזה. ולמה הכוונה? כשרונות, יכולות, הכוללות אמונות וכדומה..... אחת המתנות איתן הגעתי לעולם הזה, והיא שהביאתני עד הלום (ביחד עם עוד כמה דברים, כמובן....) היא: מתנת חוש ההומור! חיים בלי הומור הם מאוד מאוד משעממים ומעייפים בעיני. יום שאני לא צוחקת בו, הוא...לא, למען האמת אין כזה... אני חושבת שחלק מהסוד של האופטימיות, שהיא ביסוד יצירת המציאות קשור להומור. היה לי מטופל אחד, בחור מאוד רציני. סובל מרצינות תהומית (שמדרדרת לתהום, להבנתי ההומוריסטית), ניסיתי להשתיל לו חוש הומור. ???!!!! כל הגבות מזדקפות....אני מקווה שאתם מחייכים, אם לא מתפוצצים מצחוק..... ברשותו, כמובן. אמרתי לו שדרוש לו חוש הומור להתייחס קצת יותר בקלילות לעצמו, לחיים...בכלל... עשיתי לו את ההשתלה. באותו יום הוא הרגיש נפלא אך נראה לי שאחר כך? הוא דחה את השתל.... זה לא שהניתוח לא הצליח...אני רוצה עוד אנשים שיאפשרו לי להשתיל בהם חוש הומור ...דברים אחרים השתלתי בהצלחה מופלאה! (וזה ברצינות!) טוב, מה שרציתי לספר שיש בי שטותניקיות ברמות מאוד גבוהות, אך שבמשך השנים זה מתאזן..... סיפורי מתחיל לפני שנים מספר. הייתי בעלת מרכז רוחני בשם "לוטוס - המרכז למודעות יוצרת". ייסדתי אותו, ניהלתי אותו, ואפשרתי למורים רוחניים להעביר קורסים שונים. (גם לעצמי, כמובן). מקום מ ק ס י ם, רווי קסם ושמחה... (מישהו מבוגרי לוטוס רוצה להעיד? כן? ) טוב, החלטתי שעלי להיות יותר רצינית. (מה יותר? ) אם הייתי לוקחת עצמי ברצינות, הרי שהייתי כבר מעין "גורו" נערץ ומכובד...כמובן שלשם כך הייתי זקוקה לקורטוב - חשיבות עצמית מנופחת, אגו גדול ושתלטן, ועוד כמה תכונות. בעיקר רצינות בהתנהלות...כובד ראש..... "לשחק את התפקיד"....אבל מי שמכיר אותי, יודע שאני לא כזאת. בכלל לא. אפילו לא שמץ.... (אולי האגו שלי אומר זאת, קחו בחשבון. או בפיזיקה...) טוב, אז בקשתי מהיקום (בו אני מאוד מאמינה) ר צ י נ ו ת. ואז מה קרה? שמע היקום וזימן לי אדם שרצה לשכור את המקום לפעילות חברתית רוחנית כלשהי. ישבנו לשיחה. שיחה זה בדרך כלל שניים, אז יותר מדויק יהיה לומר שישבתי להקשיב למונולוג א-ר-ו-ך ומייגע עד מאוד... משעמם, מעייף....נטול שמץ של הומור, שמחת חיים, משהו..... קול מונטוני דיקלם לי את הדברים ועיני הלכו ונעצמו...... בקושי פקחתי אותם. הייתי אדיבה, מנומסת, וחביבה (כי זהו טבעי האמיתי)... אותו אדם היה ר צ י נ י. מה זה רציני, זה לא מילה. אבא של הרצינות לדורותיה! הוא לקח עצמו נורא ברצינות (המילה נורא חשובה כאן...). הוא היה י ב ש....יבש כמו צנון אומרים (למרות שלא יודעת למה משמיצים צנונים? וצנוניות?) הוא היה שקוע בעצמו. נפוח מחשיבות עצמית. ואני, תוך כדי כך מבינה ש א נ י זימנתי אותו...שאני רציתי רצינות בחיי... החלטתי שאין לי כל רצון לכל שיתוף פעולה עם אותו אדם, למרות שזה היה אמור להכניס לי כסף ורווחים משניים נוספים. בלי הומור - אין עסקים, החלטתי בתוך תוכי.... אני לא מסוגלת לשבת שעה בלי לצחוק... (טוב, אולי שעה כן. תלוי...ואם אני גם מדברת, ניחא....אבל לא רק להקשיב???) לאחר המפגש התקשרתי לחבר טוב מאוד שלי אותו שיתפתי בסוד עניין הרצינות. התפוצצתי מצחוק (אל דאגה. עשיתי החזרת רסיסים שעפו לי והדבקתי בחזרה!כל הרסיסים שבו בשלום לבסיסם...) מאז לא ביקשתי רצינות. לא רצינות יתר. האם אני לא מתייחסת לעצמי ברצינות? כן, ברור שכן אבל לא ממש...תלוי במה ולגבי מה...ואין לי כל בעיה לסלוח לעצמי (ולזולת) בקלילות שכזאת, שאולי רק הומור נ ש מ ת י יכול להסביר זאת....אולי... (לא בקשתי אותו שיסביר). אני מבקשת בזאת להודות בכובד ראש וברצינות רבה (?) לחוש ההומור שלי שהביאני עד הלום. ובלעדיו, אנא אני באה???
באהבה גדולה ובחיוך, אילנה
|
). ב ר ם 
