כבר בגיל 7 ידעתי שזה יקרה. יותר נכון, רציתי שזה יקרה.

משהו בתוכי הרגיש את התחושות האלה, רק ברגעים בהם הייתי מישהי אחרת. כל פעם מישהי אחרת. המון מישהיות אחרות.

תמיד היו תחפושות ופיאות בבית, מכל סוג אפשרי. אמא תמיד שמרה על תחפושות משנים קודמות, כי היא עצמה תפרה אותן. ומה? לא חבל לזרוק? חבל. בטח חבל. במיוחד אם אמא עיצבה תחפושות מענגות עיניים ומצחיקות אישונים שכאלו.

חיי הילדות שלי היו חסרי שפיות. מכות, השפלות, זעם, כעס, לכו תזדיינו כולכם. תלמידה מצטיינת, שעוזרת לאמא בבית ומטפלת באחיה הקטן מקבלת מכות.  אז שכולם ילכו להזדיין. ככה תמיד אמרתי לעצמי.

הייתי ילדה שכל הורה היה מבקש לעצמו. ואבא ביקש. להצליף לי בלב. ואני הייתי שם ותמיד ברחתי. ברחתי לפאות, לתחפושות, למישהיות האחרות האלה. הן לא קיבלו מכות. הן קיבלו מחיאות כפיים או חיוך או חיבוק או כלום. גם כלום עדיף ממכות שמצלקות אותך בסימנים כחולים.

המישהיות האחרות אהבו אותי. נתתי להן במה, נתתי להן מקום. אבל רק בבית, בתוך הכאב. בקומה הראשונה שבדירה מספר 2. מחוץ לשם- הייתי אחרת. רגילה, טובה, תמימה ונטולת חיים. תמיד אמרתי לעצמי: שחקי קצת, תהיי אחרת לעשר דקות תהילה מחופשות ופאתיות, תהני ותחזירי את כל התחפושות לשקיות. וככה זה עבד. עד הצבא.

בצבא איכשהו התחלתי להראות מי אני באמת. החקיינית של קורס בה"ד 7. הבאבא-בובה קראו לי שם. הצחקתי להם את הלב שהיה ירוק ונוקשה. ריככתי, אהבתי וקיבלתי אהבה חזרה. אני זוכרת שהביאו לנו לבסיס באיזשהו ערב, את להקת פיקוד צפון. אין אחד שלא קם לרקוד לצלילים הירוקים שהיו שם. חוץ ממני. אני זוכרת דמעות, הרבה דמעות וכולם עומדים שם ורוקדים. דמעות של פספוס. נזכרתי בתחפושות של אמא. רציתי להיות שם, על הבמה  הזו. החיים שלי. עם המישהיות האחרות שלי.

אחרי הצבא רציתי לעבור לת"א וללמוד משחק.

נו, ומה אבא יגיד? בטח יקרא לי סתומה. ולמה אני צריכה את זה שוב?

אז למדתי תעשייה וניהול. אפילו את התעודה לא הלכתי לקחת. היא בטח נגרסה במכללה אחרי שנתיים. בטח אמרו להם שם: איזו תלמידה הזוייה, לא באה אפילו לקחת את תעודת הגמר שלה. סתומה. בטוח סתומה. שילכו להזדיין.

אחרי שלוש שנים, שוב זה חלחל. אודישנים לשלושת בתי הספר למשחק הכי טובים בארץ. התקבלתי לאחד מהם. רציתי להיות שם, על הבמה הזו. החיים שלי. אני זוכרת אושר בלתי מובן. זה אמיתי? לא. זה לא הגיוני. אחרי חצי שנה כבר הייתי נשואה. נשארתי בצפון. אישה לבעל. יצירתיות אבודה. החיים שלי. המישהיות האחרות נותרו במעצר בית.

אחרי שנתיים- גירושין, לא מוותרת לעצמי. לימודי משחק של שנה בחיפה. הייתי שם. מעט. על הבמה ההיא והבנתי. אלה החיים שלי. בסיום השנה, עברתי לתל-אביב, התחלתי שנה נוספת של לימודי משחק. המישהיות האחרות חזרו אליי. שיחקתי, שרתי, נשמתי, הרגשתי, נפלתי, קמתי, הבנתי, הפנמתי. התרגשתי. אלה החיים שלי. הבמה.

פה ושם סרטי סטודנטים, שירה, ביטים קטנים להפליא. חרטה. הבנה. שהייתי היכן שהייתי עד עכשיו כי זה מה שהייתי.

לפני ארבעה חודשים, עברתי מספר אודישנים לתוכנית מערכונים חדשה בערוץ הצחוק. רציתי להיות שם, על הבמה  הזו. החיים שלי. אבל המוות שוב הגיע והפעם מכיוון אבא. נגמר לו. המוות שלו שבר אותי. רציתי שהוא יהיה שם כשזה קורה לי.

אני נזכרת בתחפושות של אמא.

כבר מגיל 7 ידעתי שזה יקרה.

אני חייבת את זה לעצמי.

וגם להן.

למישהיות האחרות שלי.

טייק one.