הנה הכתבה ב-NRG  אחריך -
לא אוכל עוד לחיות,
לא אוכל עוד לצחוק.
עיניי יהיו רטובות מדמעות,
לבי יהיה נטול שמחה,
ואני אהלך בין הצללים,
בעקבות צלך שלך.
כך שרה הזמרת (היוונייה) ויקי ליאנדרוס, נציגת לוקסמבורג לאירוויזיון של 1972 שהתקיים באדינבורו, הרטיטה מיליוני לבבות וקטפה את המקום הראשון. מי לא הזדהה עם התחושה הזאת, ש-Après toi לא יהיו לי חיים, שאחרי לכתך אין לי מה לחפש בעולם? כי אפחד כבר לא יחבק אותי ככה, יאהב אותי ככה, יבין אותי ככה?
ומה לעשות שזאת תחושה שקרית, אידיוטית, מפגרת, כוזבת - האם הידיעה הזאת וההכרה בכך, סופסוף, אחרי מפלי דמעות, זיוני שכל לחברות והשתכרויות ומי יודע מה עוד, ימנעו מאיתנו, אחרי לכתו של הגבר-האחרון-הבא ליפול לאותה תהום?
■ ■ ■
הנה שתי פסקאות מכתבתי בגיליון 'את' של היום:
התסמונת הכוזבת של הגבר האחרון בעולם לא מבדילה בין דם ל(א)דם ולא פוסחת גם על הגברים הפחות ראויים שנזדמנו לחייך. כך את מוצאת את עצמך שוקעת לתהום העצב השחור, הצללים האפורים והבלה–בלה, מייגעת את חברותייך האומללות בשחזור רגעי–מופת עם הבנאדם הבעייתי ("ואז רצנו בים על רקע השקיעה, והוא התעקש לרוץ מהר ולהשיג אותי ולפתוח מרחק, כי הוא מאוד מאוד תחרותי, חמוד שכזה!"), מאדירה בדיעבד כל גיהוק שלו לדרגת 'הקומדיה האלוהית' של דנטה (נכון שזה נורא מגניב להיות מכור לטרופית ענבים?), וזאת במשך שבועות ארוכים ובמקרים קשים גם חודשים.
אני זוכרת את עצמי, בחווית הכימהון שלי, כאשר כל דבר הזכיר לי את הפציינט. הים - את עיניו הכחולות. מגדלי עזריאלי - את גופו החסון והשרירי. כלבים ברחוב - את חיית המחמד שלא היתה לו. שמיכות פוך - את העובדה ששנא להתכסות. עוגות הגבינה שאני כל כך אוהבת - את מבט הפלדה הביקורתי והסקסי בשעה שהעמסתי על צלחתי עוד חסה (!) במסגרת דיאטת–הנצח שלי ואת העובדה החיננית שסבר שאני פרה.
■ ■ ■
צחוק צחוק, אבל כמובן שכשאת נמצאת בתהום, זו זוועה, ואף אחד לא ממש יכול לעזור ולנחם. וחברות שלך אומרות לך שהזמן ירפא ועוד מעט תרגישי אחרת, אבל את ממש לא יכולה להסתכל על גברים אחרים והזמן נדמה כנצח ולא מרפא כלום.
עד שפתאום משהו משתחרר ואת מבינה שזה בהחלט לא הוא אלא את, שחולשתך בתקופה המסוימת, בנסיבות במסוימות, ולאו דווקא אישיותו החד-פעמית, הם שגרמו לך להיקשר ככה, ופתאום נורא כיף לך עם מישהו אחר, ואפילו יותר כיף מאשר עם הפציינט, ואת יוצאת מזה.
ובמקרים נדירים, הקשר הוא כן חד פעמי, והחיבור נדיר, ואת יודעת שהוא לא יחזור, לעולם, עם אף גבר, וגם עם זה אפשר להתמודד, וגם עם זה הצלחתי בחיי. מה לעשות? להפסיק לחיות? זה נראה לי במבט לאחור דבילי וגם על זה אני מסוגלת לצחוק היום. ואני גם מסוגלת להיזכר בו בשמחה ולא בעצב, לצטט את המשפטים המצחיקים שלו, כמו - הסתובבתי בכל העיר כאבן שאין לה הופכין, להיזכר בחיוך הקסם הילדותי שלו ובעיקר לדעת שלקחתי ממנו את הדברים הטובים כמו להתפעל עד אינקץ מכל יום של שמש, מהים, מהיופי שבעולם ומהעובדה שאנחנו בריאים כדי לנצל אותם, להתעמל עד תשישות ולהקפיד מאוד על העיכול - למרות שוודקה, כידוע (רק לו), שורפת את כל הקלוריות.
ראיינתי בכתבה נשים על חווית 'הגבר האחרון בעולם' שלהן, גם דיברתי עם נשים שלא הסכימו להתראיין, דיברתי גם עם גברים על המיתולוגית שלהם. מכל הסיפורים עלה המון כעס. שהתבזבזו להם חודשים/שנים מהחיים. שזה היה לשווא. שזה היה שקרי, לא אמיתי. סתם. כלום. שהם לקחו והאדירו בני זוג, עשו להם אידאליזציה מטורפת, ראו בהם דברים שלא היו בהם - טוב לב מופלג, אינטליגנציה רגשית עמוקה, חוכמה, נתינה, וכמובן יופי שהרי האהבה מעוורת, וכשמערכות היחסים הסתיימו, הרגישו שניטלו מהם לא בני הזוג אלא אותם יצורים נפלאים ומרובי סגולות תרומיות וזה היה קשה פי כמה.
■ ■ ■
חשבנו, הצלמת מירי דוידוביץ ואני, איך לצלם את הגבר האחרון בעולם, ועלתה לנו בראש תמונה של סוף העולם, ושל הגבר האחרון שנשאר בו, עם האשה האחרונה שנשרכת אחריו - אני. מירי ישר חשבה על התמונה הזאת מתוך הסרט קוואנטום של נחמה בסדרת ג'יימס בונד, עם דניאל קרייג ואולגה קורילנקו. היא אבל רצתה לשים את הגבר הלוחמני בפרונט, מתרחק מהאשה, בלתי מושג. 
אח שלי, מאמן האגרוף מיקי ניומן, התגייס למשימה, והמאפרת עליזה אברבנאל לכלכה את פניו כניצול מהרס העולם, ואיפרה אותי בבז' מדברי. כל הדרך לחולות ראשון לציון הוא קיטר על כך שיוצאים מתל אביב ולמה אי אפשר למצוא תפאורת סוף העולם בתל אביב גופא... זו התמונה המקורית. בראש הפוסט נמצאת התמונה כפי שנכנסה לעיתון, אחרי עיבוד פוטושופ עתידני של מירי.
■ ■ ■
אין דבר כזה, חברות וחברים יקרים, הגבר האחרון בעולם, או האשה האחרונה בעולם. האבל על לכתו של אהוב מובן, אבל אדם שרוצה לחיות קוצב אותו לעצמו.
לדעתי, יש אנשים חמים ויש אנשים קרים. זה כמובן לא דיכוטומי, אלא על רצף, אבל מניסיוני, רוב עוגמת הנפש הרומנטית נגרמת כשאנשים חמים מנסים להידפק על דלתותיהם של אנשים קרים, לזכות באהבתם, ביחס מהם, ונדחים. הדחייה בדרך כלל אינה חד משמעית, לכן הם מנסים שוב ושוב, וזה כואב שוב ושוב.
חברות שלי מבקרות אותי המון על המהירות שבה אני חותכת קשרים. אני באמת לא מוכנה לחזור שוב לאותה דלת. בעולם שלנו מעטים האנשים שמוכנים לפתוח את לבותיהם. אני חוזרת ואומרת וכותבת את זה בדרכים שונות - בפוסט על בעלי החיים גם, למשל. אין לי כאן זמן לבזבז. יש לי תקופת חיים אחת ואין לי רצון לבלות אותה לא באבל ולא בכימהון ולא במו"מ עם אנשים קרים או מחשבנים ולא בשומדבר שלא גורם לי להרגיש רצויה ונאהבת. וזה, בעצם, מה שמגיע לכולנו, לכל מי שמסוגלים לאהבה. |
תגובות (225)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
הלוואי....על כל מה שאמרת!
השיא של הגבר הוא בשנות העשרים.....אני לא רוצה לספר לך כמה בני עשרים הכרתי שברחו רק מהמחשבה שיהיה סקס, ובגלל שיש לי היום מספיק בטחון בנשיות שלי ובעצמי, אני לא מתביישת היום לומר זאת, כי בגיל 20 אולי חשבתי שמשהו *בי* לא בסדר - זוכרת שכתבתי לך בפוסט על נשים במטבח על ההוא שאני הייתי בת 20 והוא 25 ואנחנו יושבים אצלו בסלון ובמקום לנסות משהו הוא דיבר על בישולים?!!! אז נכון - היום יגידו שאולי לא היה להם מספיק בטחון ונסיון - אבל גם לי בתור בת 20 של דקה-לפני מהפכת האינטרנט והריאליטי שפתחה לכולנו את הראש והעיניים - לא היה מספיק בטחון שזה באמת הם. באמת הם.
ואח"כ היה את אלכס שבגלל שהיה אהבת חיי ורציתי שיהיה בעלי לא סיפרתי עליו את האמת בשביל לא לבייש אותו ואת עצמי. ועד היום, אם אני משאירה את הסיפורים כמו שהם, זה נראה אולי כמו עוד סיפור של 'דפוק וזרוק' ואהבה נכזבת - אבל האמת כ"כ רחוקה מזה....ובגלל זה אני יודעת על הגברים שרוצים זוגיות בלי סקס - כי היו לי ידידים שהיו כביכול מאוהבים בי אבל אני חושבת שזה בעצם היה להם נורא נוח שאין שום דבר מיני בתמונה - ואני מתכוונת גם לגברים מעל 30 כשאני בתחילת ה-20. ואולי במצב אחר הם היו קוראים לזה 'זוגיות' - כמו איזה סיפור שלהם עם איזו בת 28 בתולה - לא אלאה פה כי אני הרי מלאה סיפורים כרימון יד - ולא כמוני 'ידיד שלי'. ושמעתי עוד מחברות....איך הוא הולך איתה כבר חודשיים והם רק מתנשקים או מחזיקים ידיים ....דברים כאלה. והיה את ההוא שהיה בא לבקר אותי כל הזמן עד שהחלטתי להעמיד אותו במבחן....אח שלו שמע על הסיפור אחרי כמה שנים בפאב ואמר 'מה?!! בושה למשפחה!! אני חייב להחזיר את כבוד המשפחה!! :)))
מסכימה איתך, מיא.
חבל לבזבז את הזמן הקצר שלנו על אנשים קרים.
טלי*
בנות,
איזה שיחות לילה, אתן מנהלות.
פחות או יותר יש צדק בדברים, קצת יותר מידי הכללות.
אני חושבת שהבעיה מתחילה כשאישה מוכנה להתפשר על כל מערכת יחסים וגבר פחות.{בגלל הזמינות של נשים מסביב}
להחזיק פאסון זה לא דבר רע, זה לא משחק, זה לדעת מה אני שווה וללכת עם זה לדייט ולא להתפשר גם אם זה אומר להישאר לבד.
מערכת יחסים שווה יכולה לבוא רק ממקום של שיוויון כוחות.
כל השאר נידונו להסתיים במהירות בה התחילו.
וכן נשים חזקות ודעתניות זו בעיה.
אבל בעיה טובה.
אני יכולה להבין למה היא שאלה את בעלך לשעבר...היא שאלה אותו בתור גבר שכן החליט שהוא רוצה להעביר איתך את חייו. כאילו - למה גברים אחרים לא רואים מה שהוא ראה.....משהו כזה. אני לא גבר וראיתי בהתחלה חזקה ונקצת בהלתי ורק אחרי זה גיליתי רגישה וחמודה :))
אני חושבת הרבה פעמים לגבי עצמי שזו הבעיה שלי להכיר אנשים לא במסגרת. אני לא תמיד מה שחושבים עליי וגם אני עצמי לא יכולה להתחבר ככה סתם לאנשים. אפילו האהבות הכי גדולות שלי - למעט אולי אחד - לא היו ממבט ראשון. אני יכולה לשבת באיזה מקום וכולם נראים לי עוד פרצוף, עוד גב שזוף...למעט מקרים של יופי יוצא-דופן קשה לי מאוד להתלהב ממבט ראשון. וגם יופי כידוע לכל זה לא הכל. אפילו פה. למעט בודדים שקיבלו אצלי איזו 'אישיות' בעלת נפח, השאר נראים לי כמו עוד פרצוף..עוד פרצוף. לא מסוגלת לעשות דייטים בסרט-נע ( לצערי! ) ובגלל זה לא רשומה באתרי-הכרויות. ואולי הבעיה שלי היא מה שכתבתי קודם - אולי אני כזו גאוותנית שאם מישהו מנסה לתת לי את התחושה שאני 'נראית טוב אבל כולן אצלי נראות טוב' אני תכף אוריד לו את הראש בביס ואציין בפניו את כל מגרעותיו, במקום לשחק אותה שהוא צודק. אני לא משהו אבל הוא מציאת חיי ואני אסירת תודה שהוא רוצה אותי. וואלה, שווה לנסות ( זה בטח יעלה לי בבריאות ). נו, זה מה שעושות אלו שפתאום משנות את עורן שניה לאחד שבירת הכוס :))
על מיניות יש לי תיאוריה שלמה וענפה על כך שגברים רוצים הרבה סקס זה מיתוס שהיו צריכים להפריך כבר מזמן. נשים. נשים רוצות סקס יותר מגברים. נשים יוותרו על ערב עם חברות וכו' העיקר שהוא יבוא....אבל הוא יכול לראות כדורגל עם החבר'ה וסקס בכלל לא יעניין אותו כי היה לו סקס אתמול. החברים שלהם מעניינים אותם הרבה יותר. פעם לא הבנתי איך יש זוגות שהולכים הרבה זמן בלי סקס. כי נוח לו ככה!! לגבר!!! עם אשה לא מינית!!! גברים לא נעלמים לבחורה אחרי סקס בגלל חוסר עניין בה ! ואז היא חושבת לעצמה - כל זמן שלא היה סקס הוא עדיין היה באיזור....כל הזמן חיפש אותי.....
כל זמן שאין סקס הם עדיין באיזור כי ככה הם מעדיפים את זה. כל לילה סקס?? ועוד כל הלילה??!! חולות מין אלה, תאמיני לי.....
ואני גם מתחילה לפתח אלייך רגשות.
זה כנראה בגלל שאני בנאדם שמתאהב בקלות. יש לי לב במקום הנכון ואני בחיים לא אומר למישו - ניסיתי נורא חזק אבל לא הצלחתי להתאהב בך. וגם כמה שהאקסים שלי היו משמעותיים - ההוא עם הוודקה ששורפת ת'קלוריות וכמובן בעלי-לשעבר האהוב, הם בחיים לא נכנסים לי באמצע כשאני מכירה גבר חדש. להיפך - אם הוא בנאדם טוב ובעל חלומות, אני תמיד חושבת: כמה שהם היו אוהבים אותו.
חברה שלי אלומית מתארחת עכשיו בארץ. אז אתמול היא ראיינה קשות את בעלי לשעבר שבא לתקן אצלי ת'מזגן שנסתם. למה מיא לא מוצאת מישו, היא אמרה לו. כמעט נחנקתי - כי זאת לא בדיוק הכתובת לשאול, אבל לה אין הרי אלוהים. כל מה שבא לה לראש, היא אומרת. ומה בעלי לשעבר עונה לה על ידי? מיא היא אשה נורא חזקה. גברים מפחדים מנשים כאלה. רק גברים נורא מעטים מוכנים להיות עם אשה כזאת. את זה שהיא טובה ונחמדה ונעימה הם יגלו אחר כך. אבל קודם כל הם רואים חזקה ונבהלים.
אז זו כנראה הקארמה שלנו. אנחנו יכולות להתנחמד עד מחרתיים, וגם אם נעשה את המסאז' המדובר ונמרח שני ליטר שמנגזר, עדיין לא נמחוק את כושר הביטוי והדעתנות שלנו ואת השנינות וחוש ההומור, וגברים - אפעס - לא ממש מתים על זה. כלומר, לא אצל בתזוג.
היה לי עכשיו לשתי שניות מישו שהתרברב בפניי שהוא לא מפחד משום דבר (גמכן צורת התבטאות מאוסה. מה, אתה בן שישים ולא מפחד מהזקנה? ממלחמות? מהבדידות?אצטרה... אבל ניחא). בכולופן, איזה יום שתיתי קצת יין ונשאתי בפניו נאום על מיניות - שלי ובכלל - וכמה זה כיף ומה מבדיל אנשים מיניים מאחרים וכמה זה חשוב לי בחיים וכו'. למחרת הוא חתך באיזה תירוץ טפשי. אז מה את חושבת, שמעכשיו אני הולכת להתנצל על המיניות שלי? להיפך, אני שמחה שהוא סונן בשלב מוקדם.
בעלי לשעבר אומר שאנשים טובים שיודעים לתת ולהעניק מוצאים. נעים לי להיאחז במחשבה האופטימית הזאת.
אני זוכרת שפעם כשרק התחלתי לצאת עם מישהו שהעריץ את האקסית הסטאזרית בפרקליטות, אמרתי אח"כ לחבר שלו 'אתה יודע, הוא מדבר הרבה על X ( בזמנו גם ידעתי כמובן את שמה )...והוא ענה לי 'מוזר...איתי הוא בכלל לא מדבר עליה' וזה היה במקביל למישהו שסיפר שהאקסית דוגמנית ובת 18 או משהו כזה קצת יותר צעיר ממני. ואז שאלתי חברה שלי למה זה קורה והיא אמרה שהיא חושבת שהם כ"כ מפחדים שאני לא ארצה אותם שהם תכף מנסים להעלות לעצמם את הבטחון או משהו בסגנון (?) אבל בכל מקרה אמרתי לו בתגובה שהאקס שלי מיליונר ( וזה אפילו לא היה לגמרי שקר. סתם מסוג הדברים שאת לא אומרת על ההתחלה לגבר בשביל שלא ירגיש קטן ). מאוד מהר למדתי לתת גם לצד השני את התחושה שהוא בר-תחליף ולא מציאת חיי. כי זו הבעיה העיקרית של נשים לדעתי. שהן לא יודעות לשים על עצמן תג מחיר יוקרתי ולומר 'חביבי, אני שווה הרבה. עכשיו בוא נראה מה יש לך להציע לי ולא תיכף לפרוש בפניהם את כל המרכולת כדי שיקנו. בפעם האחרונה שהייתי בים פנה אליי בחור שלא ממש מצא חן בעיני חיצונית, למרות שאני בטוחה שהוא חושב שהוא שוס גדול. אבל ישבתי איתו ואכלתי משהו, ודיברנו, ואותי יחס טוב נורא קונה. ואז הוא התחיל לדבר על מסאז'ים, ואני בטוחה שיש מספיק בחורות שהיו ישר קופצות על ההזדמנות להוכיח שהן מספר אחת במסאז'ים ועוד עם השמן קוקוס שהן הביאו מתאילנד. אבל למה?! למה שאני כבר אוכיח לו כמה אני טובה במשהו? למה שהוא לא יוכיח לי קודם במה הוא טוב??? הוא לא כזו מציאה היה שאני צריכה ישר להוכיח את עצמי - וגם אם הוא היה גיא גיאור לא הייתי מציעה לו את כישוריי - כי זה בדיוק מסוג הטעויות שבחורות עושות. הן כאילו מתחננות 'בבקשה תבחר בי' במקום לראות כמה אופציות ומגוון אפשרויות קיימות גם בפניהן.
אתמול מצאתי תמונות של האקסית של האחרון ( מנפלאות הפייסבוק ) ושל גרושתו. באמת חשבתי לעצמי מה הוא עשה איתי. חוץ מהבלונד הכל אצלי טבעי...אפילו מיתנתי בשנים האחרונות מאוד מאוד את האיפור ורק בגלל האנמיה לפעמים אני מוסיפה מעט קונסילר וסומק. לעומתן, שהילדים כ"כ לא דומים להן שאת מבינה שפעם היה פה פרצוף אחר ( ולא נתחיל אפילו עם הציצים ). 'אני מאוד מתגעגע אליך' סימס לי לאחר הריב השני שלנו. 'אבל מאוד מופתע מימך' שגיאת הכתיב במקור. למה מופתע?! לא רואים מהתחלה שאני לא אחת מהן??!!!! בהתחלה הוא צחק מכל דבר שאמרתי. שיעשע אותו שזה גם מדבר. אח"כ הוא הבין שיש לזה גם הרבה מה לומר ( מעבר ל'אני נוסעת לאילת...נעשה חיים בן-זונה....אורטל קנתה בגד-ימים פצצה...נחרוש על המועדונים שם' ). לא, באמת. לפעמים אני מסוגלת לקבל אותם על השפה הקלוקלת והתרבות האחרת יותר מאשר הם מוכנים לקבל אותי על שלל ספריי ותחביביי המשונים ( 'מה ז'תומרת את כותבת?') והכי הכי הרגיז אותו אני חושבת ששרתי את כל המילים תוך כדי נהיגה ועוד באנגלית.
ואז נכנסתי לפה...למקום שיש נשים שהן מספיק יפות ומושכות אבל יש בהן מעבר לגוף ופרצוף ( ועוד מסיליקון ) וחשבתי לעצמי שלא משנה עם איזה גברים אני אלך ( ובסוף אני אמצא את זה שיתאים לי ) - אני תמיד אשאר מסוג הנשים שהולכות לים עם The picture of Dorian Gray ויושבות מתחת לשמשיה ועוד עם כובע כי הרוח עושה לי כאבי ראש - והם ילכו עם בחורות ששמות שמן גזר בשביל שיראו את השיזוף ואיזה חיים הן עשו באילת.
יא-אללה איזה גראנד פינאלה.
אכן קשה לעמוד בצילה של האקסית - ולי היה פעם ארוע שבו נפגשתי עם מישי מעברו ונאלצתי לשמוע כמה הוא היה כרוך אחרי האקסית והלך על ענן בחברת האקסית ונישק את כפות רגליה של האקסית וחי בחלום בחברת האקסית... ואיתי הוא לא היה דבר מאלה.... קשה, קשה... ואת חושבת שהוא חיבק אותי אחר כך ואמר: אבל האקסית היתה מקסם שווא ואותך אני אוהב באמת? פחחחחחח..... ועוד פחחחחחחחח. ועוד משו: המשפט הכי לוקח שגבר יכול להגיד לך הוא: ניסיתי נורא חזק להתאהב בך ולא הצלחתי. זה לדעתי שוס השוסים.
ואני אוהבת שאת מאחרת בנשף. נובלס אובליז'. יש לי מצברוח קרבי במיוחד בעקבות זקן אחד שלא עמד בקצב שלי תרתי משמע וזרק עליי את כל הג'יפה שלו. נו, מי שעומד במטבח שלא יתלונן שחם, אני אומרת לעצמי.
בחיי שהתגעגעתי...איך תמיד אני מופיעה בסוף, כשחושבים שכולם כבר הלכו ואפשר לסגור את הבסטה - צריך לפתוח שוב את האורות ולהתחיל דיון מחדש :))))
אז ככה - פעם ראשונה שאני בכלל רואה את הכתבה אשכרה בעיתון - וחשבתי לעצמי שבהזדמנות ראשונה אני אומר לך שיפה לך דוגמן....אז אני מגלה כאן שזה בכלל אחחחחחחח.....( אנחת משחק מילים קטן ).
איפה, איפה יש גברים עם אקסיות כונפות מהגיהנום??!! למה, למה תמיד האקסיות שאני שומעת עליהן הן דוגמניות/סטאזריות בפרקליטות/אוהבות לנקות??!! ונשבעת - נראתה טוב בהריון!!! ותמיד לבשה לנז'רי יפה ( לאו דווקא בהריון ). למה זה תמיד בדיעבד כשאני מגלה שהאקסית או לחילופין האשה לעתיד היא כונפה מהגיהנום וסתומה בלחץ ??!!! וכולן כולל כולן עברו ניתוח אף אצל המנתח של אתי אלון! תמיד זה נגמר כשאני לוקחת את התיק שלי והולכת והוא רץ אחריי ברחוב ואז מתנצל שעה - כי הוא יודע את האמת! - ואני - לא יכולה יותר לאהוב את מי שלא מכבד אותי. וגם כששוקעת לעיתים בגעגועים למישהו, יודעת להזכיר לעצמי למה זה נגמר. רק עם אחד זה היה קשה עד בלתי-אפשרי - ועד היום אני יכולה למנות את מגרעותיו אבל לחוש פספוס עצום - תחושה אולטרה- קיטשית שנועדנו להיות יחד ("זיווג משמים") אבל הפרידו בינינו כל מיני שטנים. וכתבתי עליו מספיק :))
בד"כ האקסיות או הבאות בתור הן כ"כ שונות ממני שאני חושבת לעצמי לא מה עשיתי איתו....אלא מה הוא עשה איתי??!!
אתה זוכר את השיר - בלעדייך אני חצי בנאדם / בלעדייך אני בעצם כלום?
אני קראתי לו המנון הרוצחים את נשותיהם. ככה מרגיש גבר שרוצח את אשתו כדי שלא תעזוב אותו.
אז זאת כמובן התגובה הכי קיצונית שיש, אבל זה נורא להיות תלוי באדם אחר. פשוט נורא.
אני מקווה בשבילך.
תודה רבה. שמחתי לעזור
אחריך - לא אוכל עוד לחיות, לא אוכל עוד לצחוק. התחושה הזאת, ש-Après toi לא יהיו לי חיים, שאחרי לכתך אין לי מה לחפש בעולם? כי אפחד כבר לא יחבק אותי ככה, יאהב אותי ככה, יבין אותי ככה? ומה לעשות שזאת תחושה שקרית, אידיוטית, מפגרת, כוזבת.... שהשבוע אולי הרגה ילדה
והנה אני, קוראת את זה היום, וחושבת שאת מופלאה ומפקסת!
והלואי שאחכים ואדע מה לעשות עם המילים האלה, היום. עכשיו.
כדי שהמסע יתקצר כבר דם איט.
נהנתי לקרוא. כל כך נכון וכל כך בזמן...
פיספסת, מותק. יש לי עיני חתול, לא עיני עגל.
אני באמת מאמינה בזה, שכשבאים בכוונה טובה, כמו שאני באה, אולי אפילו קצת נאיבית, כמו שאני, ונותנים הזדמנות, אבל רק אחת - כי בכל דבר, אפילו קטן שנראה לי לא מכבד אותי ולא טוב לי ולא רגיש לצרכיי, אני ישר מעיפה כי באמת נמאס לי - ומדפדפים ומדפדפים ולא נתקעים איפה שלא טוב - בסוף מוצאים את הבנאדם המתאים.
שבועיים זו ממש ההתחלה של עיכול הפגיעה. את יודעת, כמה שהבנאדם יותר מוגבל רגשית, כך גוברת בנו המוטיבציה לשנות אותו, לבקוע את הקליפה, להוציא ממנו את הרגש שאין ספק שמתחבא איפשהו. מניסיוני ומניסיון אחרות - זה נדון לכישלון. רק אם בנאדם מאוד חם מטבעו או לא כזה אבל מודע לכך וממש מלא מוטיבציה להשתנות, זה אפשרי. אם לא, ממש חבל על האנרגיה ועל כאבי הלב. וכמובן כדאי שההתפכחות תגיע כמה שיותר מוקדם.
את יפה כמו אביב, את יפה כמו פרח לבן,
את יפה כמו השמיים, עם קשת בכל גוון ,
לראות אותך מולי, זה משהו אתמולי,
בהתחלה נרגשת, אחר כך חוששת ,
חיוך שחודר ללבב, צחוק קטן ושובב ,
כמו כוכב זוהר, את מתחילה לנצוץ,
ובעיני עגל שואלת: "מתי אני אמורה למצוץ?"
"אין לי כאן זמן לבזבז. יש לי תקופת חיים אחת ואין לי רצון לבלות אותה לא באבל ולא בכימהון ולא במו"מ עם אנשים קרים או מחשבנים ולא בשומדבר שלא גורם לי להרגיש רצויה ונאהבת. וזה, בעצם, מה שמגיע לכולנו, לכל מי שמסוגלים לאהבה."
חשוב כ"כ...אשתדל לזכור ! תודה
פוסט מ ד הי ם ו ע נ ק !!!!
אני כבר שבועיים בתוך תקופת האבל ולא יודעת כמה זה עוד ימשך.
כמובן שאני קוראת את הפוסט ואומרת לעצמי שבמקרה שלי זה לא כך ואני לא עושה אידיאליזציה שלו
ובטח מחר הוא התקשר ונצעד אל השקיעה...כמובן שהוא כבר לא יהיה נכה רגשית כי בדיוק ברגעים
אלה הוא מטפל בעצמו ומדביק את השברים...
אני צריכה כנראה לקרוא את הפוסט עוד כמה פעמים כדי להתפכח...
כל הכבוד לך נפלא...
(ואכן אחיך חתיך הורס...)
אם כבר בנבואות אפוקליפטיות עסקינן, סביר שבאחרית הימים לא יהיו עוד גברים כמעט, אלא האנושות תיוותר משהו כמו כוורת של דבורים. אבל אם אתה מתכוון לבקר אותי, אז לא נראה לי שהבנת את הפוסט. לא זאת היתה כוונתו, לא בזה עסקו התגובות - בסך הכל ניסיתי להגיד שהצער על לכתו של אהוב לא צריך למנוע מאיתנו להמשיך לחיות, וכמו כן שתמיד יבוא אהוב חדש (מהמין השני), וכמו כן, שיש ראויים (מהמין השני) רק צריך לחפש אותם וזה לא קל.
כמו כן - כבר ציינתי - מי שרוצה להתעקש לראות בי שונאת גברים וזה עושה לו טוב, מוזמן להמשיך. זה ממש סבבה בעיניי. להיפך, זה מוסיף את גורם ההפתעה לטובה בכל דייט שאני יוצאת אליו.
גם אם תצעק באותיות ענק, לא תשכנע אותי שייבוא נשים מהמזרח הרחוק למילוי צרכיו הדחופים של הגבר הישראלי אטום המבע ("מה כבר ביקשתי") הוא בבחינת משב רוח רענן. אבל כיוון שאתה קורא את רחשי לבה של אלת האש טוב ממנה, מן הסתם אתה קורא גם את רחשי לבי הקריזתיים. לכן חסוך ממני את האבחנות על אופיי. הבעת את דעתך. אני את שלי ונסכם כאן.
הדברים שכתבת כאן...
מרבית התגובות והתגובות שלך להם...
כל אלו הזכירו לי את אחת האגדות לגבי "אחרית הימים"...
באחת האגדות נאמר שבאחרית הימים -
כל הבנות יהיו לסבייות
כל הבנים יהיו הומוהים
ובא גואל לאנושות !
(נראה לי שהפוסט הזה - הינו אבן דרך קטנה בדרך לאותו יעד...)
זו בדיוק הבעיה יקירתי. הגישה. ההתנשאות האנינה כלפי כל דיעה חריגה מהקונצנזוס של להקת המעודדות, המוצאות את אושרן ברגע ומאבדות אותו בין לילה.מוח אטום כמו חדר אטום מביא למחנק. במקום לקרוא את הפוסט שהפנתי אותך אליו, ולנסות לפתוח חלון למשב רוח רענן, אחר, שונה לחלוטין מהתגובות הדביקות של להקת המעודדות את מעדיפה להתנשאות. נו טוב.
לא צריך להיות חכם גדול כדי להבין, אפילו מבלי להכיר אותך, שברחשי הלב הכי עמוקים, הם מאוד מעסיקים אותך. כי זה המהות של האשה. הפוליגרף לא משקר.אבל אני לא עולה על רכבת הרים בלונה-פארק האמיתי גם לא באיומי אקדח!
טוב, טוב, רוצה אאבה, אבל שברון לב? רוצה שהנשימה תסתדר כבר מהר יותר.
מאיפה הביאו את הגברים האלה, אני שואלת (ואחר כך מתפלאים למה אנחנו לוקחות הפסקות) (היה לי דייט נפלא, אגב)
YYY
אני פעם ראשונה בים, כלומר פה אצלך. זה תמיד ככה, מאתיים תגובות וכל אחד נואם?
הייד פארק!!
טוב, אז גם אני אנאם את הנאום הקבוע שלי.
אני תמיד אומרת לעצמי, יששכר (כי אני תמיד קוראת לעצמי בשם האמיתי שלי), ברור שאף אחד לא שווה את זה – אבל את שווה את זה, ואת חייבת את זה לעצמך. אין על אהבה, ואין על התלקחות. ואין על שברון-לב, ואם זה לא היה רכבת הרים מטורפת כזו זה לא היה כיף, לי לפחות, ולכן אני בעניין, לגמרי בעניין. במיוחד כשיודעים (עם הגיל והנסיון) שבסוף זה תמיד נגמר, את יורדת ממכשיר העינויים עם רגליים קצת רועדות, מסדירה נשימה וחוזרת לעמוד בתור לסיבוב הבא.
אני נפעמת מהמשפט בשחור - תמיד מילים מתוחכמות עשו לי את זה.
זה בעיקר בגלל שאתה מטיב להכיר אותי, כן בהחלט זו הסיבה.
אני לא עסוקה בהם עוד מעט שנה. אבל נכון שידעת את זה?
ועל זה נאמר דיסונאנס קוגניטיבי במיטבו.
" גבר שאני אוהבת הוא תוספת לעיקרית",
ולכן אני כל כל עסוקה בהםרק רציתי לבדוק אם מהמחשב של אסף אני יכולה להפעיל אייקונים, כי התגעגעתי אליהם. מאוד.
תסלחי לי אם הם יוצאים..אני הןולכת להפגיז את החלון.
כל כך נכון - תראי איך סיגלתי לי את מילותייך! אני מסכימה עם כולן ועם אלה בעיקר כי אני יודעת זאת מניסיוני.
תודה על ההמלצה!
ואני לצדך עדה שזה נכון. את נס מהלך על שתיים, מה אני יגיד לך. יש לי המון ללמוד ממך בקטע הזה. המון. ובעצם, אני חושבת שכבר למדתי ושרבות מהתובנות שלי בשנתיים האחרונות הן ממך, בהתחלה רק בדיבור ואחר כך גם ברגש, כי באמת כבר הפנמתי תודה לאל חלק ממה שאת מרגישה בטבעי ולי זה הגיע לאחר למידה.
כלל משובח. חבל שהוא לא עובד לפשוטי העם שבינינו.
תודה!
סליחה?
אני לא רוצה לשאול אפ'חת.
אפשר בעצמי?
יש אנשים מלאים באהבה ויש אנשים שחסרים אותה.
אהבה היא אותו מילוי, אותה מהות שיש לאדם מלא, שלם עם עצמו ועם העולם. אדם שיש לו יכולת לתת ולהעניק.
אדם אוהב אינו ריק מבפנים ואינו מוצא את האחר כדי למלא את החור בנשמה שלו.
יש לו אותו וזה המון והוא יכול גם להעניק מטובו .
ולא משנה אם הוא גבר או אשה.
אנשים "מריחים" אדם מלא, נמצאים סביבו ורוצים אותו.כי הוא מלא באהבה לתת.
הכמיהה לאהבה משותפת לשני המינים.
כל אחד שלם צריך לחפש איש שלם אחר להתמזג איתו.
אישה לא צריכה "גברים". היא צריכה רק איש אחד בשבילה
כפי שגבר צריך אחת בלבד בשבילו ולא "נשים".
ועם כל האמור לעיל, צריך להכיר בשוני המהותי שבין המינים ולא לחפש את מי או מה שאינו קיים.
פוסט מצוין. תודה.
למיטב ידיעתי, יש לך את מי לשאול
בבקשה.
{את זה אני אחליט, לא?...}
ממליצה לכן לראות את הסרט "טיירה" של טומי לנג
על הקשיים בקיום זוגיות בפרק ב' לאחר שהתאלמן
בנוסף בנו הצעיר משתמש בסמים. סיפור חייו.
הסרט מוקרן באוזן השלישית צריך להזמין כרטיסים.
שכחת את מילת הקסם:-)
בכל מקרה, אין ממש מה לראות תאמיני לי.
זהו בדיוק - פנטזיות. סרטים, סדרות טלויזיה, ג'יימס בונד,סופרמן, מיסטר ביג, אבירים, נסיכים, סוסים לבנים...המציאות כל כך שונה ומיוזעת, נו בדיוק כמו בפרסומת הזאת עם השיפוצניקים.
בהחלט אווהוו לאור תגובתי המושקעת.
לפעמים כל מה שצריך זה להיות גבר, לצאת ולחזור אל האפלה.
חיים אפשר שתדליק את האורות?
חיים - בנאדם שאני בכלל לא מכירה - שפתאום נחלץ להגנתי בכל מיני פוסטים ברשת - אתה בדיוק ההוכחה למה אנחנו מוצאות בכם. אביר שצץ מהאפלה וחזר לאפלה בלי שהיה בינינו שום קשר מעולם.... זאת לא פנטזיה נהדרת?
התשובה האמיתית היא שכמובן יש משהו ביולוגי שקושר בינינו כי לפעמים הייתי כל כך רוצה להסתדר בלי גברים.... הנה שלשום ביקרתי את חברתי טל, וכשבאתי אליה הבן שלה פתח לי את הדלת והיא ישבה במרפסת שלה ודיברה בטלפון, וכשהתקרבתי וראיתי אותה בפרופיל, והיא לא ראתה אותי, היא היתה כל כך יפה, עם רעמת השיער הבלונדיני ועיני התכלת ושמלתה האדומה ובשנייה קלטתי את כל הצבעוניות הזאת - עד שנשימתי ממש נעתקה. וזה היה אחרי שבוע שלא התראינו. ובמוחי עברו שתי מחשבות: א. שאני חייבת לעצמי את היופי הזה לעתים יותר קרובות ולא לעשות הפסקה של שבוע תמים, וב. למה לעזאזל אנחנו חייבות גברים.
ותשובה שנייה היא שלי היו גברים נהדרים בחיי וחוויות נהדרות עם גברים - הנה רק אתמול היה אצלי בעלי לשעבר, שלא אפסיק להזכירו כגבר האולטימטיבי, והוא באמת מקסים. כן, נפרדנו כי האהבה הרומנטית מתישהו נגמרה, ונשארנו חברים, ולו יש אהבה חדשה וטובה, ולי עוד אין והוא מפרגן לי המון שתהיה לי. אבל הוא לא היה היחיד, היו לפניו אחרים ואני מכירה עוד כאלה ואני יודעת בביטחון שיש. אני ממש לא שונאת גברים, למרות שיש כל מיני דבילים שחושבים שכן. אני גם יודעת שיש נשים פקצות מגעילות שמתנהגות נורא. אני גם יודעת שיש נשים שזוחלות לרגלי גברים ובמו זחילתן מקבעות את הנורמות שמאפשרות לגברים בימינו לזלזל בנשים (וואו, איזה נאום על כולה תגובה של שלוש מילים!)
פעמיים בחיים זה קרה לי. שהרגשתי שזה סוף העולם, כמובן פעם אחת עם דוויד, שהיה באמת שווה כל דמעה וכל געגוע.
ובפעם השניה עם גבר אחר, שלא היה שווה את התחושה, אבל כל אלה היו לפני המון שנים. כשעוד הייתי צעירה ותמימה.
היום אין מצב שאני מרגישה ככה כשגבר הולך. מקסימום שבוע של צער ולא רב מידי חלילה.
פשוט כי אף אחד לא שווה את תחושת האומללות הזו. גבר בא וגבר הולך...סע לשלום המפתחות בפנים.
הוא יכול להיות הגבר המדהים בעולם. החיים שלי ממשיכים יופי בלעדיו.
אולי מהסיבה שהחיים שלי יפים גם בלי. אוהבת להיות לבד. לא משמעם לי, לא ניתן להותיר חלל ריק, כי הוא מעולם לא היה ריק לפני, גבר לא ממלא אצלי חלל.
גבר שאני אוהבת הוא תוספת לעיקרית, שאלה הם החיים שלי. ככה שהחיים שלי נשארים בדיוק כפי שהם היו לפני. נשאר הבונוס של ההכרות ומה שלמדתי ממנו.
אני גם לא שונאת את הגברים שהלכו, חלק בכלל לא נמצאים במערכת שלי, חלקם נותרים בזיכרון שלי חלקים נשארים בחיים שלי.
{לא כולל חד פעמים, זיונים ומערכות קלילות שלא היו להם שום משמעות לגבי}
{תליית הנעליים שלי באה מעייפות החומר,שפשוט נמאס לי מעולם הדייטים}
אין לי מילים.
פשוט תמונה גדולה !
חייבים לפעמים לקחת חופשה. זה נורא שוחק, המו"מ תן וקח הזה. מה אני מוכן לתת ומה את. אין ספק שחייבים לקחת חופשה.
או-הו-הו - כמה יש לי להגיד על זה!
כבר בעודנו עם בנזוג חייבת שתהיה לנו מערכת של תמיכה חברתית חזקה פרט לו. זו טעות פטאלית להשליך את כל יהבנו על בנזוג, מקסים ככל שיהיה. יענו לספר ולשתף ולטייל עם החברות והחברים והילדים ומכרים במכונהכושר או לתחביבים אחרים. וככה, אחרי הפרידה, החלל לא ענק כל כך, ולא כל פעילויות הפנאי מתרוקנות.
במצב כזה, באמת, לי יש בלוז מסוים בערב (כמובן בימים שאין לי דייטים ושאני לא יוצאת עם חברים וחברות לבלות ולא עושה דברים עם הילדים בבית ולא מבקרת חברות), אבל לא בכל שאר היום, ולא בשישי-שבת, כי בכל הזמן הזה אני כן עושה מלא דברים עם כל מי שנמנו לעיל.
וגם כשהיה לי בנזוג, וגם כשהייתי נשואה לא מעט שנים, עשיתי את כל הדברים האלה עם כל האנשים האלה ולא רק עם חבורה של זוגות אלא בעיקר עם סינגלים, וכך כשנפרדתי לא נשמטה הקרקע מתחת לרגליי. האמת, אני די אלרגית לזוגות שתקועים אחד בתחת של השני וכל אחד בלי האחר לא קיים - ו"שנייה, אני אשאל את אשתי אם היא מרשה לי" וכאלה.
וכל האנשים האלה, הקרובים, והשהייה במחיצתם, והשיחות איתם, לאט לאט, אמורים להעביר את הכאב. אני בלי החברות שלי לא יודעת איפה הייתי היום. בטוח לא באותו מקום. בטוח הרבה יותר חלשה ומדוכאת. לא כתבתי בפוסט הזה שהתהליך לא לוקח זמן. הוא לא קצר. רק שמתישהו הכאב עובר והידיעה הזאת צריכה ללוות אותנו לכל אורכו של התהליך.
אהבתי את הדימוי. בכלל, אני חושבת שהפוסט הזה מיועד לנשים ולגברים כאחד. למי שרוצים לשרוד ולחיות ולא להיקבר בעודם בחיים.
אני עדיין מזכה בנאום ובנזיפות את כל הנעלמים. איש לא יצא ממני נקי. ואני עצמי בחיים לא אברח למישהו. וגם לא אשקר. אבל למען שלוות הנפש של כולנו, כל האנשים שמתנהגים תקין, אני מציעה לאמץ גישה ריאלית יותר ופשוט להתעלם מכל הג'יפה המתנהלת מסביב.
תודה!
רשמית אני בחופשה...ממהורסים האלה...*
יש לי לב חלש....סממית עייפה...קצת.
נו, אז תעצמי עיניים ותחשבי חזק על סממיות...
זה עוזר, את תראי.
הנקודה היא לא התכונות והמעלות שמייחסים לבן הזוג, הנקודה הכואבת היא החלל הריק שהוא מותיר אחריו. איך קמים בבוקר ואין עם מי לשתות קפה? איך מסיימים את מטלות יום הששי ואין עם מי לשבת סתם כך ולספר, לשתף, לטייל? כל נקודה בארץ, כל חפץ בבית, כל שיר - מזכירים אותו ואת הזוגיות, וגם אם היו בה דברים פחות טובים - הפרידה כואבת, ומה עושים במידה ולא היו דברים לא טובים? מה עושים כשהזוגיות היתה יפה ופתאם קרה מה שקרה ונפרדנו? איך מתגברים על החלל הענק שנפער בלב? נכון שהזמן עושה את שלו, אבל הזמן עובר לאט-לאט ונורא קשה להתגבר על הכאב! כל מי שמזכיר אותו בפני גורם לי לתחושת חנק, כל טלפון ממנו גורם לי לחוש שהדם אוזל מפני.
בקיצור, כואב, מאד!! ונכון שיש יותר טובים, ונכון שיבואו אחריו, אך בינתיים זה לא עוזר....
הנשים החזקות הן בעצם סממיות.
חותכים להן את הזנב- והוא תמיד גדל בחזרה.
עם הזמן, מתקבלת סממית קשישה , עם זנב צעיר ובריא .
איזה יופי.
מהחתונה אני מגדלת ציפורניים איך עכשיו אכלתי את כולן..........
מחכה (בלי סובלנות)
אבל ב\שנים עובד על עצמי!
אני באמת חושבת שכשבא מישהו וכולו נתינה וחום - אז יודעים. הבעיה היא שבדרך כלל כל אחד חשדן וסגור מטראומות שלו ומצפה שהצד השני ייפתח כלפיו ויפצה אותו.
על זה אני חותמת!
נורא נורא חשוב באיזה מצב נפשי את נמצאת מלכתחילה, כשקורית הפרידה. המון המון תלוי בך ולא במשקלו הסגולי של האיש. אם את ממש חזקה בתחומי חיים אחרים - יש סיכוי רב שלא תישברי כמו איזה קיסם. אם אחרי כן את מבינה שהיית חלשה - זה הזמן להתחזק לקראת הגבר הבא. לא להיות בעמדה הזאת, של החולשה, של תלות רבה כל כך באדם אחד.
ובקשר לאחי, אני יודעת שזה לא נשמע כל כך אמין, אבל אחי בכלל לא מתעסק בצורה שלו, אלא יותר בזה שהוא מאמן טוב, מקצועי במה שהוא עושה - אפשר להגיד לו שהוא חתיך עד מחרתיים, ובניגוד לאחותו תאבת המחמאות זה ממש לא מזיז לו. יש גם אנשים נורמליים במשפחתנו.
הכל נכון - השאלה היא התקופה. כמה אדם אמור להתבוסס בזה. כמה. וכמה אידאליזציה הוא אמור לעשות לאותו חדל-אישים שעבר בחייו, נניח רבע שעה.
הניתוח שלך נכון, ודעתי היא שטוב תמיד להיזהר מאנשים בעייתיים, אבל כשנקרה בדרכך אדם טוב ונותן - כמו שאני חושבת שאני - חשוב גם לדעת לקלוט את זה ולא לפרוק עליו את כל הטראומות מיחסים קודמים. לי למשל ממש אין סובלנות לעניין הזה אצל גברים וכבר כתבתי על כך ונתקלתי בכך לצערי.
נכון. והרבה פעמים אדם חדש נותן לך בומבה לפנים ואת רואה שלא רק שאפשר כמוהו, גם אפשר טוב ממנו.
תודה!
יש בזה משהו... :)))
יש כאלו שמשלבים את הבעיות...
הכל עניין של מינון.
יש שחיקה עצומה ביכולת להיפתח ולהיסגר.
1. מצטרפת לאמיר, גם פרידה צריכה לעבור את כל השליבם שלה, אחרת זה כמו לקלף את העור הזמני על הפצע
גם מעכב את הריפוי וגם מדמם.
2. fool if you think it's over - למי שצריך תרגום
http://cafe.themarker.com/view.php?t=952270
3. חבל לבזבז רגשות ,אבל אסור שבגלל כאבי העבר נסגר לאפשריות עתידיות
כל אהבה היא הימוור.
4. ובהחלט, הזמן הוא רופא טוב, אבל קוסמטיקאי גרוע (מי אמר את זה? )
5. הגבר האחרון בעולם ,לפי הצו האבולוציוני, לא ייתן לאשה האחרונה בעולם להשתרך אחריו...ודל'
מיא היקרה,
עקרונית: את צודקת.
מעשית: I'ts easy said than done...(אך עדיין בגדר האפשרי. עובדה. כולנו שורדות ויותר מכך בכל פעם מחדש, מה שכבר תועד ב"המנון הנשים השורדות" של גלוריה גיינור).
דינה
נ.ב- התצלום פשוט סוווווף! (זה התבקש...). ברכות למירי ולדוגמנים. וכמובן שאי אפשר בלי מילה לגביי אחיך, שהריי על כך נאמר: אחחח, אחחח, איזה אח!
אם תתני לו לקרוא כל מה שנכתב עליו בתגובות כאן, הוא יוכל לנוח מאימוני האגרוף שבועיים לפחות, החזה יתנפח גם ככה).
בנושא הפרידה - צריך לעבור בתוך ים החרא עד הסוף, עד הצוואר, כדי להבין את חשיבותה של החוויה. החל בפרידה, עבור ברצון בשימור הקשר, וכלה באבל, געגועים, ציפה של חוויות קשות מהעבר, שמתערבבות בחוויה הנוכחית.
חייבים. זה מקנה עומק חדש, בל ישוער, לחיים. צלילה לתהומות הייאוש, האובדן, האבל על הפרידה - אלו הם תנאים חיוניים ליכולת להנות מהחיים. מי שלא הרגיש חלול באמת, לא יוכל להעריך את כל הטוב שעשויים לצפון החיים.
ואני מתחייב חגיגית לנסות לא לחזור על אמירות רציניות. אני לא טוב בכאלה. זה יוצא קיטש. גם קיטש אמיתי הוא קיטש.
כתבת מאד יפה ( ואנא אל תקבלי את זה כמחמאה שכן זה די רגיל אצלך ... ) .
פרידה אכן יש בה פוטנציאל להתבגרות רגשית . תהליך ה"התבגרות" הטראומטי הנובע מפרידה "קשה" מוביל חלק ( וברשותך אני אדבר על שני המינים כאחד ) לבחור בדרך אחרת , שונה , יותר שקולה בפעם הבאה . האחרים ( שהנם מיעוט לפי הערכתי ) נחלקים לשתי תת-קבוצות . כאלו הנכנסים לקשר על קצות האצבעות" ( מי שנכווה ברותחין עושה פווווו על כפית של יוגורט ... ) ואחרים שאינם מסוגלים לסבול את המחשבה על טראומה נוספת ובתחילתו של כל קשר הם כבר מתחילים לחפש את הסיבות מדוע זה לא זה ( אפקט פיגמליון המקולל ) ובמקביל מתחילים לתור אחר ה"מועמד" הבא ...
... והרבה פעמים אורך תקופת האבל קשור לתחילת קשר חדש.
נרגעתי, יש עוד צ'אנס לאהבה.
התמונות הורסות
אני שמחה לביקורך ושמחה שחיזקתי. והתשובה היא כמובן כן.
כשאני הייתי עם הגבר האחרון בעולם, נהגתי להגיד לו - תראה איזו כימיה יש בינינו. והוא היה אומר לי: שטויות. הקסם הוא בך. ואת תוכלי לשחזר את הכימיה הזאת עם כל גבר שתרצי.
ואתה יודע מה? הוא צדק! ואני נוכחתי בזה. ואני אומרת לך שהקסם הוא בך. ואם תצא מהתקיעות שהכל היה בה ותפתח את הלב ותסכים לתת את מה שיש לך לאשה אחרת, תוכל להגיע לאן שתרצה, כי אני בטוחה שהרבה נשים ראויות ירצו בך. וחבל על החיים שעוברים.
וגם לא איבדת כלום. לא זו הדרך לראות את החוויה שעברת. אתה קיבלת מאשתך לשעבר את מה שיכולה היתה לתת לך ועברת איתה כברת דרך ואת זה אי אפשר לקחת ממך. ועכשיו תמשיך מכאן ורק תוכל לקבל עוד ולתת עוד וליהנות ולהגיע לדברים שלא היית מגיע עם אשתך לשעבר, כי היא טיפוס מסוג מסויים, ועם אשה אחרת צפויות לך חוויות אחרות ושונות וטובות.
אני ממש מאמינה שהכל לטובה ושהחוויות שעברנו, גם אלה שנראות לנו רעות (שיט, אני מתחילה להישמע ניו אייג'ית להחליא) בסך הכל מעצבות אותנו בלונג ראן. ולך בפרט אני צופה הרבה טוב. לא כמגדת עתידות, אלא בזכות כל המרץ שיש בך והאנרגיות וכוח החיים. אל תיתקע בעבר. זה בזבוז נוראי.
וואלה, נכון. מוסֶדאדס הבאסקים זכו רק במקום שני - מרוב התלהבות הכתרתי אותם בתואר.
אז ככה, טרנטינו. לא קראת טוב, כנראה. לא את הפוסט הזה - שדווקא מתייחס לגבר אחד בחיי שהיה מאוד מאוד יקר ללבי - לא את הפוסט הלפני אחרון שלי על מערכת יחסים עם גבר וכלב, ובכלל, לא נראה לי שאתה חזק בהבנת הנקרא. אבל גם אם תתייג אותי כשונאת גברים לא אעלב. לך על זה.
תודה. נכון, הרגשה נוראה, אבל גם הרגשה באמת שמבגרת, שמפכחת, ושאולי כדאי לעבור אותה כדי לדעת לא ליפול שנית.
אין, זה לא ייתכן לגרום את זה לעצמנו כל פעם מחדש. כל פעם לשקוע לאותה תהום, כשלמדנו כבר שזה עובר ושעוד נרגיש ככה ונדע אושר ושמחה עם הבא בתור. תקופות האבלות האלה חייבות להתקצר. אין רק גבר אחד או אפילו אחדים שמתאימים לנו. זה ממש לא פטאלי העניין הזה. הכל אצלנו בראש ובנכונות שלנו פשוט לחיות ולמצות את החיים ולהיות חזקות ללא תלות באנשים אחרים. משם הכל כבר יגיע.
תודה (אבל לא כמו הבת שלך)
אהבתי את הפוסט הזה שלך יקירתי. מחזק זו המילה הנכונה להגיד בתור גבר שאיבד את המיתולוגית שלו. וגם כוכב וגם שאלה: אז מה, מותק, העולם שלי עוד לא אבוד כל כולו, ו... יש חיים אחרי המוות???
השיר הזה מצויין,
אבל לא זכה בארוויזיון ב1973
אלא אן מארי דוד מלוכסמבורג,
לא זוכר את שם השיר.
ההתרשמות שלי מהפוסטים שלך
ותגובות שראיתי פה ושם היא
שאת מרבה להכליל
ובכלל לא ראית אף פעם שגבר יוצא אצלך טוב.
אז אולי הבעיה אינה אצל הגברים?
כוכב על כל מילה.
כתבת נפלא על הרגשה נוראה.
אני משפילה את עיני ובקול חלוש אומרת לעצמי: היא צודקת, רק למה לעזאזל אני שוכחת את זה לפעמים.
ממסגרת את הסיפא של הפוסט ותולה על הקיר - 'לשבור במקרה חירום'.
הייתי במקום שאם לא כואב בשערות ובציפורניים, את רוצה שיכאב, כי את לא עומדת כבר בכאב הפנימי הזה, ואת כבר מעדיפה - במקרה שלי - לרוץ ולרוץ ושיכאבו הרגליים וכל הגוף כי זה כאב שאת יכולה לתת לו שם וגם להיות חולה ממש, במחלה מוכרת, ורק לא במחלה הזאת שאין לה שם, ולא לבכות כל היום עד שצדי העיניים שורפים ממלח הדמעות והעור נאכל ומתקלף ואת פשוט רוצה ללכת לישון ולא לקום.
כשמישהו מבין מה את עוברת, זה יותר קל. תודה. מיא
זו תובנה ממש בוגרת לגיל 25. אני כנראה מעוכבת התפתחות. אבל לא נורא. זה רק גורם לי לרצות להתבגר וללמוד עוד על החיים. השמלה של ולרי הסטייליסטית. ואני מסכימה איתך - צריך בכלל לדבר בבית הספר על מערכות יחסים, אולי משהו ייכנס לילדים. הם הרי במילא מתעסקים בזה המון. ותודה.
תודה
הייתי שם! במקום ההוא שנקרא סוף העולם.
אין אופק אין שמש ואפילו כואב בשערות ובצפורניים.
לא אחת אני תוהה.. האם היה שווה לחוות את הטירוף באהבה .
אז כן, זה עובר. הזמן הוא התרופה.
תודה לך על פוסט מלא בינה
* כוכב ענק באהבה
חני
בגיל 25 הבנתי את זה סופית.
לאחר שנפרדתי מהחבר השלישי שלי. הייתי סגורה על זה שזהו : להפרד זה כואב אבל לאהוב זה קלף פתוח לכל החיים.
איזה יופי זה.
לדעתי צריך ללמד את זה בבתי ספר, ההרגל הזה בחשיבה של הוא האחד! אני הרוסה! לא יהיה יותר...לא רלוונטית. כל אדם והמקום הייחודי שלו בו הוא נפגש.
השמלה שלך מהממת!
<גם אח שווה!>
צודקת !
נכון, הפוכה ומסובבת.
נכון, ולא הורסת ומכלה, שבסופה את לא יודעת מי את וזוחלת על הרצפה כמו הזחל הרעב...
בשמחה
בדיוק.
אז התמונה נראית כמו רגע אחרי הפצצה, השניים שנותרו האחרונים בעולם יוצאים לראות מה נשאר.אז נשאר הכל.
כן, צבעים קצת שונים, אפורים שחורים, אבל אוטוטו תבוא הרוח ותעיף את הג'יפה המאובקת הזאת. גם מתוכנו וגם מסביבנו. עניין של זמן.
ההוא האחרון? אללה יסמור. את שערותיו.
אחלה רעיון מדליק ללבוש את השמלה הפוכה,אפסייד דאון, אם אני לא טועה. מבריק. המחשבה שמאחורי העיבוד שמירי עשתה לצילום מדהימה (סליחה על המילה, מתכוונת באמת).
יש כוח שאי אפשר להסבירו במילים,בלבד יש עוצמה ואנו יכולות ללמוד על עצמנו הרבה,נכון שצריך אהבה אבל שתהיה טובה
תודה!!!
מה שיפה הוא,
שאחרי כל "גבר אחרון"
מגיע עוד אחד!
חחחחח - זו לא פעם ראשונה שאתה כותב את זה. התוצאה של הצפיות האלה היא המון הצעות חברות סטנדרטיות שאני מקבלת מאותם הזויים עצמם, שכמובן לא טרחו לקרוא את הכרטיס שלי, בו כתוב שאיני מקבלת חברים חדשים.
ובאשר לתגובות - בדיוק התקשרה אליי ענת חברתי ואמרה לי שהן יותר מרגשות מהפוסט. שאלתי אותה אם זה דפקט. היא אמרה שלא...
אני עוד לא סגורה על זה. פעם חשבתי כמוך - שהיכולת לחוות ריגושים גדולים לשני הצדדים היא היכולת לחוות את החיים עצמם. היום אני חושבת שאפשר לאמן גם את הלב לשליטה עצמית. אני חושבת שלפחות חלק מהטרגדיות אפשר לצפות מראש. שיש יחסים מתגמלים ויחסים עקרים. שזרע הפורענות נמצא שם ואפשר לאתר אותו כבר בהתחלה. אנחנו פשוט בדרך כלל מתעלמים מרוב כימהוננו למערכת יחסים.
פרט לכך שאני אוהבת לצדוק, לא מאוחר ללמוד. תראי אותי - בגיל 40 חשבתי באמת שעם כל ניסיון החיים העשיר שלי ועם כל הגברים שהיו לי אני יודעת הכל - והנה, לא ידעתי כלום.
מה שאני אוהב בפוסטים שלך זה גם את התגובות
ואני שמח לראות בראש הנצפים סוף סוף דמות הראויה לכך
ותודה שדחקת את כל ההזויים שאין לי מושג מי הכניס אותם לשם.
"הנפילה" הענקית הזאת בעקבות הפרידה,
היא מתנה ולא עונש. כדי לחוות אכזבה
ותחושת "סוף העולם" כזאת, צריך לפני כן
לטפס על הר גבוה של אהבה וריגושים.
בלי "הפרש הגבהים" הזה, שבין הכיף לבכי,
החיים שלנו היו שטוחים, משעממים וחסרי
ענין.
כלומר, הבחירה שלי היא ריגושים עם סכנת
נפילה לתהום על פני הליכה במישור.
מעצבן כמה שאת צודקת
כוכב ממני
אני מתראיינת מחרתיים בטלוויזיה לתוכנית תיעודית על זוגיות וסקס - זה נחשב?
(אני רוצה לשחק. הצעות להפנות אליי בבקשה)
אולי בשורשים הרוסיים שלו...
האמת, מיה הפתיעה באימון מדרגה קשה-תחת. היה כואב ומספק.
אין לי בעיה עם גברים מנותקים רגשית. יש לי בעיה עם גבר שבא ואומר לך: אני רוצה ויכול ומסוגל ומוכן - ואת מנסה ומנסה ולא מבינה למה לא הולך לך וחושבת: זה בטח בגלל שאני מכוערת מדיי / שמנה מדיי / טפשה מדיי (או במקרה שלי גברית מדיי או ישירה מדיי או דעתנית מדיי השד יודע מה מדיי), ולא מבינה שלא לך ולא לאף אחת אחרת יש סיכוי לקבל את החום שאת זקוקה לו ומכוונת אליו.
בתור אחת שבוכה מגזר, זה יהיה לי קשה, אין ספק.
הראשון שלי היה דון קישוט ישראלי, לוחם מיתולוגי בממסד.
אבל האחרון שלי - מי עוקב? אפילו אני כבר לא זוכרת את השמות, לא כן חברותיי, המתקשות לעקוב ומעלות לי באוב כל מיני גיא שחר וברק שהוצאו מהקשרם...
כמוהו בדיוק אין - וטוב שכך.
צודקת בכל מה שכתבת בפוסט ובתגובה זו .
ותמונה מאוד יפה , קבלת הצעות כשחקנית ראשית באיזשהו סרט כבר :-)
כל מה שכתבת - פניני חוכמה.
ועוד חברה שלי טובה, שהבאתי את דבריה בכתבה, אמרה בדיוק אותו דבר (טוב, כל חברותיי הטובות חכמות!) - שפרידה היא גם מעצמנו, כפי שהיינו עם אותו בנזוג. אני למשל הייתי מאוד נאיבית במערכת היחסים הארוכה האחרונה שלי ומאוד פגיעה, ואין לי בכלל ספק שמיא ההיא הלכה לבלי שוב. נורא חבל לי עליה, והיום, כשאני מסתכלת לאחור אני נורא רוצה לחבק אותה ולהגן עליה ולבעוט במי שהרע לה, וזה לא היה אדם אחד, אבל כנראה שאסתפק בזה שהמצב ההוא כבר לא יחזור.
ואת גם סופר-צודקת בכך שלפעמים מישהו נחרת בליבנו ללא תלות בזמן שבו היינו איתו בפועל.
בקיצור, ריגשת, נשמה.
אני? אני נפלתי בסם, לצערי. זה אומר שאתה איש תקין ובר מזל.
אביר מסדר העצבנים.
בפוסט קודם כתבתי שאחי הוא בנשמתו טקסי דרייבר.
תודה על ההשקעה!
ניתוח מעניין ומחכים. תודה.
התכוונתי בפן החיובי, הוא נראה כמו ויקינגי ענק. יש איזה קוזאק ויקינגי בשורשים של המשפחה שלך?
אני מדבר על חתונה?! אני?! חתונה?!
הצורה היחידה שבה אני מדבר על חתונה זה על משקל "הבא בתור שאומר/ת את המילה הזו לידי מוצא/ת את עצמם בבית-חולים!"
על עצמי אני מפחד לקחת אחריות אז על עוד מישהי?! (וכמובן שבימינו, כאשר לחתונה כבר אין אספקט דתי-חברתי אלא רק משמעות אחת... אני צריך את הכאב ראש, הכרוני, הוא לא עוזב אותך עד שאתה מת, הזה שחתונה גוררת אחריה? אני מדבר כמובן על החמות! :) :) :) וגם על ילדים, אבל.)
והזכרת את הגברים המנותקים רגשית, אבל לפחות היית הוגנת מספיק כדי לומר למה הם כאלו.
וזה מוביל אותנו, שוב, בפעם המיליון, לויכוח הותיק יותר ביננו: נתינה רגשית - כמה צריך לתת ולמי ומתי?
(או במילים אחרות: מתי הנתינה הרגשית הזו הופכת מ"חיזור", דהיינו רדיפה אחריכן, למערכת-יחסים, כלומר דו-סטרית?)
מקווה שנהנית באימון.
מאמי הכל עובר.
וגברים יש מליונים.
השאלה רק אם וכמה את אוהבת את הגבר הספציפי הזה.
יהיו דומים, טובים גם כן, אך כמוהו בדיוק - אין.
אבל יפה שאת אופטימית :)
את כל כך צודקת. אנשים שוכחים שבינתיים, בין לבין קשרים, החיים עוברים, נמשכים, ואי אפשר לזרוק אותם לפח. זתומרת אפשר, אבל לא מומלץ.
טוב לקח לי זמן להגיע לתובנות שניתן לעצב אותן במילים
יש לנו נטיה לעשות אידיאליזציה לעבר
המוח מסנן את הרע ומותיר את הטוב.. ולאט לאט אנחנו מעצימים אותו ומתרפקים עליו
כזה טבענו.
ובכל פרידה יש תהליך אבל ממושך שהרי הפרידה היא לא רק מהאדם עצמו אלא מאיתנו כפי שהיינו עימו
והתחושה והפחד ששוב לא נוכל להכיל את מנעד הרגשות הזה.
וכי לא יהיה מי שיהיה ראוי לכל זאת,
משך הזמן בו אנו מתרפקים על העבר ואותו אחד ואחת עומד ביחס ישיר לעוצמות הרגש שלנו ולעיתים אין להם קשר לפרק הזמן שבילינו עימו בפועל.
לכולנו נוח ונעים לחשוב כי היינו עם אדם ראוי שאם לא כך הרי המשמעות אינה עושה עימנו חסד ואת זה הדעת לא תסבול...
האהבה אכן היא עיוורת ולעיתים אף סובלת מבעיות שמיעה , הבנה אינטילגנציה ועוד היד נטויה, תהליך ההתפכחות הוא קשה
ורצוף מכאובים שאת רובם אנחנו יוצרים.
ועדיין, אם לא נעבור את אותו תהליך הפרידה מאותו אדם והיא לא תהייה שלמה
יכולת הפניות שלנו לבא אחריו תהיה לוקה בחסר אם בכלל...
כמי שחוותה איתך פרידה אחת או שתיים :)) שמחה על נקודת המבט החדשה :))
"ראיינתי בכתבה נשים על חווית 'הגבר האחרון בעולם' שלהן, גם דיברתי עם נשים שלא הסכימו להתראיין, דיברתי גם עם גברים על המיתולוגית שלהם. מכל הסיפורים עלה המון כעס. שהתבזבזו להם חודשים/שנים מהחיים. שזה היה לשווא. שזה היה שקרי, לא אמיתי. סתם. כלום. שהם לקחו והאדירו בני זוג, עשו להם אידאליזציה מטורפת, ראו בהם דברים שלא היו בהם - טוב לב מופלג, אינטליגנציה רגשית עמוקה, חוכמה, נתינה, וכמובן יופי שהרי האהבה מעוורת, וכשמערכות היחסים הסתיימו, הרגישו שניטלו מהם לא בני הזוג אלא אותם יצורים נפלאים ומרובי סגולות תרומיות וזה היה קשה פי כמה. "
איך אני שמח שהחוויה שלי שונה... שלך לא מיא?
אז מה זה אומר?
ואם כבר התמונה הזכירה לי את...
אני שמחה שהתקדמת בדילוגים, ואולי באמת כדאי לי לייסד איזו פינת העצלן ולהוסיף שורת תמצות בסוף, וכמוכן להרבות בתמונות. על שער 'את', אגב, מופיעה השחקנית עירית קפלן, הלא קטנה, עירומה.
לא לא, יש שחקן אחר שממש דומה לו... ואני יודע שעד שאני לא אמצא איך קוראים לו זה יישגע אותי... אלא אם יידבק לי משהו אחר למח.
תמיד יהיה אדם מסוים שחרץ עם אִזְמֵל מנתחים את הנפש שלך ועִרְטֵל את קרבייך. ובכל פעם שדמותו עולה כמו הודיני מהמְנוֹרָה, את נזכרת שהנה פעם אהבנו ולא היה ולא יהיה אחד שכמותו.
רק ששוכחים שגם נפרדתם בסוף כי זיקקת יותר מידי אנרגיות למשהו שרק זולל אותם, ואת לא מוכנה לספוג שוב רְסִיס כזה של מציאות שחוזרת על עצמה.
אנשים שנתלים בגבר האחרון, או באקסית מימי מויישלה מהפלמ"ח ומתענגים בנחת על התקופה ההיא. הם אנשים שלא יכולים להתנועע בשלווה וברוגע ולהכיל אנשים חדשים בחייהם. מה שבטוח הוא שהבְּחִירָה היא יכולת מופלאה לדעת לקחת אחריות על החיים, לגשת אל החלון ולפתוח את הצוהר כדי לשמוע קרקוש כרכרה שמובילה הזדמנויות. מצד שני, זה בסדר גמור להגיף את הצוהר כשיש את הידיעה שאת עלולה לשאוף רעלים אנושיים ולא אוויר נקי.
יופי של רשומה ואחלה תמונה.נקודה רגישה.
יש חיים אחרי.
עובדה.
ותמיד זה אחרי הקשר הנוכחי,
ולפני האהבה הבאה,
שתגיע.
ובין לבין שנדע להנות...
התמונות מהממות
התוכן מעניין אם כי ארוך וצריך לקרוא בדילוגים.
כיכבתי.
זהו!
אני שובר את הראש כבר יממתיים בערך, בשאלה - את מי הוא מזכיר לי?
ראיתי אותו ברחוב?
הוא קרוב משפחה?
הוא מאיזה סרט?
תודה על ההארה הבודהיסטית. בקרוב אצלנו.
אתה יודע מה? אני אומרת לך מניסיון שלי שלפחות שתי אהבות בחיי נגמרו בטוב ולא בשברון לב. צריך לדעת איך לגמור. לפעמים אתה אוהב בנאדם ואיכשהו לשניכם נגמר ביחד, או שניכם פשוט מבינים שזה לא מתאים. קורה.
אתן לך פרומו על ההיעלמות - שזו הפכה כבר לנורמה והדרך היחידה להילחם בה היא עבודה עצמית ולא חינוך הסביבה, כמו שחשבתי פעם.
תודה, שרון - מתי את ערה?????!!!!
א פ ו ק ל י פ ס ה ע כ ש י ו ! !
פוסט מעולה, מילים מדוייקות ונהדרות, גם מצחיקות וגם חכמות, כרגיל
אהבה והתאהבות זה שיברון לב בסופו של דבר, איך שלא מסתכלים על זה
אומרים שמאחורי כל אישה חזקה עומד גבר ששבר לה את הלב והיא הביבה את עצמה בכוחות עצמה
מעניין מה תכתבי על היעלמות..............
ואצלי, היה תהליך קשה. אבל אני מאוד שמחה שעברתי אותו כי זה גרם לי להיות האישה שאני היום. וידעתי שאני יודעת לאהוב ואמצא עוד אחד. אבל את צודקת תחושת הגבר האחרון מאוד קשה.
תודה.
*
איזה צוות קריאטיב מדהים.
מיא ומירי.
שרון
חחחחח קטעים איתך. בגלל שאנחנו בשני מקומות שונים בחיים, אז אתה מדבר על חתונה ואני דווקא בורחת מחתונה.
ואני מדברת מנסיוני ומנסיון של נשים שדיברתי איתן, בנות גילי, לנסות ולבנות מערכת יחסים עם גברים, שהיו חבולים ממערכות יחסים קודמות (שלא לומר את המילה הנפלאה שרוטים) ובאיזשהו מקום קיבלו החלטה - או שזה בא להם לגמרי טבעי - לא לתת יותר מעצמם, רגשית. רק שהם לא הודיעו את זה מראש, ומצאנו את עצמנו מידפקות על שערי ג'הנם.
יאללה, הולכת לישון. מחר שיעור במכון ב-11 ועד אז אולי אעשה משו יצירתי כמו הגהה של מדריך הקווקז החדש שלנו.
ותציץ בטראקבק שמוביל לפוסט המצחיק של אלומית חברתי. לילה טוב!
אני כימאי. לא רק שאני מאמין שאין דבר כזה "גבול לדברים הרעים" אני גם יודע להוכיח לך שאין גבול כזה מבחינה מתימטית. :)
למה אסור? אני אגיד לך למה.
הייתם עם בן-אדם מסוים כברת זמן מסוימת. עכשיו, אני מניח שעל אדם שהיינו איתו חודש-חודשיים, אפילו חצי-שנה מהחיים לא אומרים שהוא היה "בזבוז" אלא לכל היותר החלטה לא חכמה. את המילה הזו, "בזבוז," אנחנו שומרים למקרים הקשים, הארוכים. אלו שכבר ראינו את עצמנו ואותם חולקים חדר ב"מעון מוגן גריאטרי" (היום זה כבר לא פי.סי. לומר "בית אבות.")
ואני אומר דבר מאד פשוט: הייתם עם אותו בן-אדם כברת זמן לא קצרה, גם אם ננקה ממנה את אותם חודשים (אני מניח שחודשים,) שבהם התלבטתם האם זה הוא שלא מתאים לכם או שאולי הבעיה היא בכם דווקא והוא מושלם ורק צריך להתאמץ קצת יותר. רקמתם תוכניות לעתיד איתו (ורק בעיה קטנה אחת היא שלא שתפתם אותו בתוכניות האלו ושאלתם אותו מה דעתו.)
בכל הזמן הזה לא שמתם לב שמשהו שם חורק? את רוצה להגיד לי שבבת-אחת, יום אחד המכונה המשומנת הזו של מערכת-היחסים בינכם החלה לקרטע? לא היו חריקות קודם לכן? תעשי לי טובה, כן?! אפילו אני, שהניסיון הרומנטי שלי כאמור הוא לא ענף במיוחד יודע שזה לא עובד ככה. הסימנים שם... אנחנו מעדיפים לא לראות אותם!
אז עכשיו לבוא בטענות לאחר? מה אתם בעצם אומרים: "אתה... אתה... אתה גרמת לי לעיוורון, לא לראות מי אתה באמת!"
זה רציני?!
ואגב, כתבתי: "ורק בעיה קטנה אחת היא שלא שתפתם אותו בתוכניות האלו ושאלתם אותו מה דעתו."
את רוצה לדעת כמה כתבות/רשומות/טורים אני קראתי, בדרך כלל אבל לא רק כאלו שנכתבו על-ידי בחורות, על הנושא הזה של: "אני כבר בחרתי את הצבע של הפרחים בחתונה שלנו שיתאים לצבע של הנעליים שיתאים לצבע של השמלה שיתאים לצבע של השערות באף של אבא שלו והוא בכלל הודיע לי שמבחינתו חתונה זה לא אופציה בחמש שנים הקרובות"? אני אתן לך הערכה גסה, ballpark estimate, המון. מלאן-תלפים. טונות.
אז נכון, יש לא מעט בחורים שאם העזר כנגדם תעלה את הנושא יקבלו רגליים קרות יותר מהשלג באנטראקטיקה. יש כאלו שיברחו (הסוג השמוקי שעליו אני ואת כבר דנו רבות,) יש כאלו שיציעו לדבר על זה (אבל לא יתחייבו להגיע לפשרה. ובצדק. איזה פשרה יש בין "חתונה במרץ!" לבין "חמודה שלי, אני לא עומד מתחת לחופה בשנתיים הקרובות גם במחיר החיים שלי!"?)
אבל להאשים מישהו אחר בזה שאתן לא בדקתן מה החתול בשק שקניתן?
אז נכון שזה לא נושא לשיחה בדייט הראשון. וגם לא בשני. אבל אחרי שנה-שנתיים (אני אישית מעדיף שנתיים,) ביחד יש כבר מקום לשיחת "יחסנו לאן?" ואם אתן פוחדות מדי מהתוצאות של השיחה הזו... בסדר, אל תנהלו אותה, אבל אל תאשימו את הצד השני כשמתברר שהוא לא ממש ממהר לשום מקום.
אתה לא תאמין, אבל זו היתה רק תחילת ההידרדרות, ואם יש דבר אחד שלמדתי בשנים האחרונות הוא שאין דבר כזה - כמה נמוך את מסוגלת להגיע. אין קרקעית לתהום, שאת נחבטת בה. או כמו שהאיש עם הוודקה היה אומר: תמיד יכול להיות יותר גרוע. זה תלוי בנו לעצור את זה, ולפעמים בחברים שלנו או במשפחה שלנו, לתת לנו בעיטה ממש חזרה בתחת, אבל אין לזה גבול. פשוט אין.
אבל לעומתך, יש אנשים שבזבזו אנרגיות נפשיות על אנשים שבניגוד לחבר הטוב שלך, התגלו בדיעבד כלא ראויים. אטומים, קירות. ובכל הזמן הזה, את כל הרגשות האלה, יכלו אולי, להפנות ליעדים ראויים יותר - או לבני זוג חמים יותר, או אפילו לא לבני זוג - לעצמם, לילדים שלהם, לקריירה שלהם. המון זמן ומשאבים הושקעו בבני הזוג הלא מתאימים. למה אסור לקרוא לזה בזבוז? לאנשים שאכזבו? שדימית לראות בהם מה שלא היה בהם?
ולמה לבד זה בזבוז? לכל אחד מאיתנו יש המון דברים שהוא עושה לא במסגרת זוגית. לפעמים אנשים מתבזבזים מבחינת פוטנציאל ואנרגיה דווקא בזוגיות (אולי תסתכל קצת מסביב).
הביטוי האהוב עליי הוא 'לימבו גבות' שהוא המצב שאני נמצאת בו בין הביקורים של המורטת האהובה עליי, מרגריטה. זה הלימבו הכי אינטלקטואלי שאני מסוגלת להגיע אליו בפאזה זאת של חיי. את כור המצרף אשאיר לדנטה.
זהו, שהאנשים האלה לא מסתובבים עם איזה שלט או אות קין של אי-מסוגלות נפשית, ולפעמים את (אני) מתרסקת אל קיר הזכוכית הזה ושוברת ידיים ורגליים וקורעת אברים פנימיים וממשיכה ככה לדמם עוד תקופה - וכולם מסביב אומרים לך: מה לא בסדר איתך, מאמי? ואז את עוד צריכה להסביר שזה לא את, זה קרע בטחול.
מדהים, נכון? אני לא עד כדי כך רחמנית, אבל אדישות, והתחושה, כמו שכתבה כוכבית של 'מה מצאתי בו'?
הרצון הזה - להרגיש משהו, לא משנה מה, עדיף כאב על כלום - מוכר לי עד כאב. אני מה-זה מקווה שנגמלתי ממנו.
אני מה זה מקווה שנקודת המבט האירונית שלי והיכולת שלי לצחוק על עצמי והעובדה שאני באמת נמנעת מלדפוק את הראש שלי פעמיים על אותו קיר תמנע אותי מלחזור לשם. יאללה - זה התפקיד שלנו כנשים, למנוע זו מזו לא לחזור לשם. להודיע זו לזו מתי אנחנו פאתטיות. עשי לי טובה ותודיעי לי בזמן. (לא. כמובן שזו שטות גמורה להשאיר מישהו שמכאיב. לא רק שמכאיב. אפילו סתם מישהו שלא ממש עושה טוב).
גונג זה לא מספיק... לא קרה לך שהשעון המעורר עורר ואת, במקום לקפוץ מהמיטה כנשוכת נחש זרקת אותו על הרצפה והמשכת לישון (אני מכחיש כל קשר בין מה שכתבתי כאן לשני שעונים שלי שנמצאים עם השען הגדול בשמיים! :) :) :))?
זה יכול להיות גונג, זה יכול אפילו להיות התוף היפני הענקי הזה.
השאלה היא מה עושים אחרי ששומעים אותו?
(תשאלי את אחיך למשל: איך ההרגשה כשאתה עומד בזירה והיריב שלך גדול ממך, חזק ממך, מאומן ממך. לוחם טוב יכנס לזירה עם כל העזוז של עז צעירה, מוכן לקרב מפני שהוא מאמין שהוא-הוא יהיה זה שינצח את האלוף. ככה זה צריך להיות. אבל... תשאלי את אחיך איך מרגישים, מה עושים כמאבדים את הבטחון העצמי הזה, את ההרגשה הזו של "קטן עליי"?)
חזרת על ה"חוויה" הזו מאז? אני מרשה לעצמי להאמין שהתשובה היא לא.
מסקנה? זה משהו שהיית צריכה לעבור כדי לראות כמה נמוך את מסוגלת להגיע ולומר לעצמך, להבטיח לעצמך, שלעולם לא עוד.
האמת שאני מקנא בך על זה.
אני למקום הזה שלי עוד לא הגעתי. ותאמיני לי... אם נקח את המטפורה של צלילה למעמקים ונענה אותה עוד קצת, אני כבר באליפות העולם לצלילה חופשית.
אולי מפני שלי יצא "לבזבז" את חיי יותר זמן לבד מאשר ביחד, וכן, אני כן מצטער על זה (וזה משהו שאתם לא תבינו, למזלכם, לעולם,) אבל כשאני שומע כאלו שאומרים/ות שהם "בזבזו" את השנים היפות מהחיים שלהם/ן עם מישהו/י שבדיעבד מסתבר שלא היה מתאים להן/ם הדבר היחיד שבא לי לומר להם הוא שהם אידיוטים! פשוט מטומטמים בלחץ!
הייתם עם מישהו/י? נכון, עכשיו אתם לא ואני מניח שזה לא שקמתם בבוקר והחלטתם שנגמר, כלומר ההתרחקות לקחה זמן, זמן "מבוזבז" לשיטתכם. אבל הייתם יחד, לא?
אז לומר שבזבזתם זמן? איזו יהירות! שחצנות לא נתפסת: אתם הם אלו שבזבזו את הזמן, שזמנם בוזבז. לא חלילה בזבזתם את זמנו של הבן-זוג שלכם במצג שווא שאתם מתאימים לו (הרי הוא זה שעזב,) חס וחלילה... אתם מסכנים, את הזמן שלכם בזבזו. אידיוטים!
עצם המילה, "בזבוז".
הרי בזבזנות זו תכונה רעה (מסכים, למרות שאני, אישית, בזבזן בלתי-נדלה. ושונא את עצמי על כך,) ולבזבז זמן... המשאב היחיד שלא משנה כמה תשחקו בלוטוטו אף-פעם לא תקבלו יותר ממנו... זה ממש פשע, אסון, צרה, אבוי ואויה.
איך אתם בכלל מעזים/ות לומר מילה כזו על מישהו, אדם כמוני-כמוכם?!
הנה, אני, דוגמא אישית, ביני לבין חבר טוב שלי, חבר של שבע שנים, חבר שאין לי מילים לתאר את החברות שהייתה(!) ביננו... יש ביננו קרע שאני לא מאמין שיתאחה יותר. הייתי אומר למעשה שזהו, כשאני מדבר עליו, על החברות ביננו, אני מדבר בזמן עבר. "היה לי חבר מאד טוב."
ו...?!?!?!
אני חושב שעכשיו, בגלל שלא מתאים לי יותר, היום, להיות איתו בקשר, הזמן שבו הוא היה החבר הכי טוב שלי, המשענת שלי, ה"כותל המערבי" שלי וכו' וכו' היו בזבוז?
כמובן שלא!
הוא היה החבר הכי טוב שלי, בן-אדם שהיינו מוכנים לעשות הכל אחד למען השני. ה-כ-ל.
וזהו.
היום מציין לדעתי כמעט חודש, גיב-טייק יום-יומיים, שלא דברנו בטלפון אפילו, שלא לומר ישבנו על איזו בירה וזיוני-שכל.
היה טוב, מאד טוב, וטוב שהיה.
אבל בזבוז?!
אמרתי כבר, שלוש פעמים בתגובה "קצרה" אחת מה דעתי. נחסוך מכם את הרביעית.
אני אענה לך על השאה הזו במילה אחת, שבזמן האחרון אני מהרהר בה לא מעט: "דוחושב."
תגובה ראשונה שלי (ברור שראשונה, זה בכל זאת אני,) בלי לקרוא את הרשומה עד תומה (שלא לדבר על 70 תגובות בקצת יותר מעשר שעות, רב-ראבאק): כל מי שמאדירה איזשהו משהו מבן-זוג(נ)ה לשעבר (אני מצ'עצ'ע את עצמי קצת) לדרגת "הקומדיה האלוהית" של דנטה.. צריכה לקרוא אותה עוד פעם. הפעם עד הסוף. את כל שלושת החלקים.
מבטיח לך, עד שהיא תגיע לסיום החלק הראשון, לא כל היצירה כולה, היא כבר לא תזכור לא רק את השמוק התורן אלא גם מה השם שלה, איפה היא עובדת, מה התאריך ולמה לעזאזל היא מעבירה את עצמה את העינוי הזה של לקרוא את "הקומדיה האלוהית."
(נכתב על-ידי מי שלא צלח את הלימבו שבלקרוא עד הסוף את "לימבו." בטח שלא את שני החלקים האחרים.)
יש אנשים נורמטיבים לחלוטין גם נשים גם גברים.
שלא מסוגלים לתת. הבעיה מתחילה כשאחד
מהצדדים דורש ושני פשוט לא מסוגל!!
כמובן שאצל הנשים זה מאוד מוקצן כתוצאה
מרגש האמהות המוטמע בנו, תמיד נחשוב
שאני אצליח איתו מה שהקודמת לא הצליחה
כי אני אחרת, אבל אני לא ממש מבינה שאת
התבנית לא ניתן לשנות!!
אז גם באים מפחי הנפש שעצמתם אידיבידואלים
מאחת לשניה.
אז באה עוגמת הנפש, עוגמת הנפש גם היא
אינדיבידואלית בעוצמתה.
נעמי, בעיני אהבה ופרידה זה לא עסקת חבילה אחת, בוודאי שפרידה היא לא תמיד נטישה. ממש לא.
אני כתבתי בזכות סערת האהבה, על זה, גם אם זה מתרחש אחת לעשור אני לא מוכנה לוותר, ועדיף שתתארע עד כלות, כמו שצריך.
עכשיו אני מוכנה להתדיין על הפרידה.
על זה כתבתי, כבר נסתדר. פה אני מוכנה לקבל בחלקיקים את דבר הפסיכולוגית.
אם עזב אותי - בוודאי טיפש, עוד יתחרט, עוד בוא יומו ויזחל בחזרה. לתדהמתי, גיליתי, שאין שום הנאה בזחילה שלו, יש בעיקר רחמים. בעת המבול מתכנסים שוב בבית, עם הביטחון הזה, שלכשיפסק, היא שוב תדפק האהבה.
בינינו, מכירה מישהי, שזו לה היתה האהבה האחרונה?
אם אתם מאמינים בזה, סבבה לכם. לנו, בתור מי שמגיעות לחייכם אחרי הכונפה, קצת קשה לשמוע את החרטא הזה, ועוד יותר מזה - להכיל אתכם. בקיצור - אני, וגם כתבתי את זה בפוסטי המיתולוגי 10 גברים שצריך לברוח מהם כמו מאש (או משו כזה. הייתי מביאה ת'קישור אבל אני יוצאת כרגע) - בורחת כמו מאש מגברים שמטנפים את אקסיותיהם.
אם זה מגיע בצורת מבול סוחף שבו נפתחים שערי שמיים, ואחריו מתנקה האוויר, זורחת השמש והכל הופך ירוק, זה אחלה. אבל מה קורה כשזה פשוט נתקע בטפטוף איטי שלא מפזר את הלכלוך שבאוייר אך משאיר את הבוץ?
גם לי עד נקודה מסוימת היה נראה שעדיף לחוות את הכאב מאשר לא לחוות דבר, מן תפיסה רומנטית שכזאת שגורסת שזו אהבה אמיתית, חיים אמיתיים, בנקודה מסוימת יש מקום שבו את מבינה שבמקומות מסוימים זה בכלל לא הוא, ותחושת הנטישה, והכאב לא קשורה למישהו ספציפי (לכן אולי זה גם יכול לבוא באותה רמה של כאב עם בן משפחה קרוב שנוטש או חברה ממש טובה) וזה משהו בך שמייצר את הכאב ודורש אותו. זה יותר בעייתי. האם עדיף למשל שישאר מישהו שמכאיב אבל רק שישאר?
חוץ מאשר לתקועים, נשמה
אני דווקא נוטה להסכים איתה. הנה - לי יש בינה ויופי, חן - זה עניין של טעם - ולא על כל הגברים זה עובד. יש כאלה שממש לא סובלים אותי ויש כאלה שאדישים והיו כאלה בודדים שנטרפו ברמות קשות. והיו הכמה @#%%₪* שניסו לנהל איתי מו"מ מה הם מוכנים לתת לי ומה לא... ואני נשארתי אני. אז זה הכל הם, לא?
הו כמה חלקי הוא הידע שלך במכניזם הגברי...
לשאלה המתבקשת יש תשובה פשוטה - ההיא, לא היתה כונפה עד לרגע בו היא עזבה אותך. לא ולא. היא היתה כלילת שלמות ותואר. העזיבה שלה, כיערה אותה באחת. הפכה אותה מפלצת. (ויש מצב שחוצנים החליפו אותה באחרת, אבל לא חותם על זה).
המטמורפוזה הזאת מאפשרת לנו לחיות בשלום עם השאלות שלך. זה ברור, נתנו לה הכל כי היא היתה ראויה והזונה המגעילה שעזבה אותנו, היא , הרי, בכלל מישהי אחרת.
זה משחק-סכום-אפס - להקטין כדי לגדול או להיפך.
יודעות, יודעות, אח"כ יוצקות מהקטבים שירים, סיפורים וסרטים קורעי לב.
הפסיכולוגית הזו גם ראויה קצת לביקורת, היא יוצאת נגד הקטבים, אבל מביאה עמדה קיצונית בעצמה.
הוא אוהב אותי בגללו ועוזב אותי בגללו? מה, כלום כלום לא תרמתי לאהבתו אלי? משו מהאישיות, מהחן, מהבינה
מהיופי המולד הזה או המושקע בטיפוח?
לא הכל אלה הם התניות, גירויים ו'כפתורים' מן העבר. החיבור הזה יותר מורכב מהאופן בו היא מסבירה אותו.
אלא, שאכן להביא את הדברים בשחור לבן, זה עושה סדר. זו האשליה האמיתית, שעכשיו צויידנו בכלים ראויים. פסיכולוגיה, אלא מה.
אה, אבל יש.
-לרוב האנשים-
אין כמו מבול כדי להיטהר מהכל.
-צריך את זה-
לא - אני חושבת שזה בדיוק שורש הרע. בדיוק כמו שהפסיכולוגית כתבה. לקחת את כל האושר שלנו ולשים בידיים של אדם אחר - אם בהתאהבות ואם בהיעזבות - זה משגה.
ועובדה שאנחנו לא יודעים להסתדר אחר כך.
אילו היה איזה דבר, משהו, גונג, שהיה מבשר לנו שהגיע הזמן הזה להתנקות.
זה בסדר לאהוב עד כלות כשזה מתחיל, להרגיש שנפתחו שערי העולם במיוחד בשבילנו, להזיל דמעות מרוב התרגשות ולחשוב שזו האהבה היא היא הסיבה שקיבלנו את החיים.
ואח"כ: אחרינו המבול, נדע להסתדר איתו.
עשי זאת, ויפה שעה אחת קודם!
זהו, שזו מחשבה הרסנית לדעתי, ומי שחדורים בה צפויים לאינספור מכות בחייהם. והשאלה איזה מין בנאדם את. אם יש לך עור עבה - להיות מין לוחמת צדק ולספוג ולהמשיך הלאה, זה לא נורא. אבל אם כל פעם שבו את נכזבת תוקעת אותך לדיכאון ולמחשבות שליליות על ניצחון ה'רעים' - חליק, אי אפשר לחיות ככה.
אמא שלי אומרת שמילדות יש לי הדפקט הזה של ראייה דיכוטומית של העולם - טוב ורע, ושל חיפוש צדק ושל ציפייה שכולם יתנהגו כמוני. והפסיכיאטר שלי אומר שזה לא דפקט, שזה לגמרי עניין של אופי ושזה לגיטימי ושזה גורם להתנהגות מסוימת ולרגשות מסוימים, רק שזה לא עולה בקנה אחד עם פגיעות-יתר. אי אפשר ביחד.
אני יודעת היום שהעולם עקום ואין צדק ואין לקבל את מה שנתת - אבל יש בהחלט להקיף את עצמך באנשים שחושבים כמוך, ואם בעינייך הגינות היא התנהגות מסויימת, אל תתפשרי על פחות מהאנשים שאת מקרבת אלייך. הרחוקים - ממש לא משנים לך. הם לא חייבים לך כלום. הארץ היא היום סדום ועמורה. ולי יש היום פחות ופחות סיכויים להתאכזב.
זה בסדר להתאבל על משהו שנגמר, זה בסדר להרגיש כאילו סוף העולם הגיע, להזיל דמעות ולחשוב שחיינו אינם חיים.
אבל החוכמה היא לא לשקוע בזה, לא לאבד פרופורציות ומתישהו להגיד, אוקיי, היה נעים ונחמד בבוץ, עכשיו זמן להתנקות.
-לא כולם יודעים לעשות את זה-
שנה וחצי?
אני אסכם זאת בחמש.. אבל הייתי ממש צעיר.
יודע שעוד יאהבו אותי, אבל יאללה כברררר :)
ולגביך..
בייב, אין בכלל ספק!
את כובשת.
את אישה חכמה, ברשותך אני אאמץ את נסיונך המבוסס ואתקשר להורי לשבח אותם על ריח הגוף המשכר והחשיבה האובר-אנליטית שהורישו לי.
חחחחח - מה זה אטרקטיביות!
את יודעת שפעם, בקרקעית, הייתי צריכה לפגוש חברה טובה במסעדה, והיא ישבה שם עם עוד חברה שלה. נסעתי אליהן במונית, וכשהגעתי, הייתי כל כך שיכורה, עד שלא יכולתי להרים את הראש. אז התיישבתי, והראש צנח לי על השולחן, על הצד, ואמרתי להן: חברות יקרות, המשיכו לדבר ואני אדבר ככה. אני מסוגלת, באמת. אנהל שיחה תקינה, רק עם הראש ככה, על השולחן, כי אין לי כוח להרימו...
החברה השנייה, שלא הורגלה במראות הקשים, לא שכחה את הפגישה הזאת וממש לא עיכלה, אחר כך, שאני בנאדם שמסוגל לעמוד על שתי רגליים ולדבר נכוחה כבן אנוש.
בקיצור, אני לא יודעת כמה הבוץ הזה ניחוחי. אני כשלעצמי הייתי מוותרת על כל החוויה.
מה פתאום להודות? אנחנו כמו אחיות.
ליפעת, הנה, מתוך הכתבה, הפסיכולוגית הקלינית סיגל השילוני–אריאלי מייעצת איך יוצאים מזה:
לפעמים הכי קשה דווקא לא לעשות. להכיר במציאות שבה אין מה לעשות, שהזולת נמצא לעד מחוץ לשליטתנו והיכולת שלנו לתפעל את רגשותיו חלקית ומוגבלת. קשה, אבל חשוב לזכור במיוחד בשעת משבר שמי שעוזב אותי, כמו גם מי שאוהב אותי(!) עוזב או אוהב בגללו - בגלל מבנה האישיות שלו, מנגנוני ההגנה, הרגשות שהתעוררו בו, הזכרונות. בגללו. לא בגללי.
כשאנחנו נעזבים, מתעוררות בעוצמה תחושות כשלון, אשם ובושה שנובעות מן התפיסה הלא–רציונלית שנעזבנו בגללנו. "אני לא שווה", "אילו רק הייתי רזה/רגישה/תומכת יותר"... כך גם במצב ההפוך: כשאנו זוכים באהבה - אהבת הזולת מציפה אותנו בתחושת שלמות ומלאות ואנחנו מרגישים טובים, יפים וחכמים. מי שאוהב אותי גורם לי להרגיש ראויה לאהבה. מחוללת אהבה. בדיוק באותו אופן שבו מי שעוזב גורם לי לחוש לא–ראויה. חווית ה"בגללי" אחראית, מצד אחד, לתחושות חוסר–ערך וכשלון, ומן העבר השני לחוויות של התעלות והאדרה עצמית.
אבל האמת, אם יש כזו, לא נמצאת באף אחד מן הקטבים האשלייתיים האלה. מי שאוהב, אוהב בגללו ולא בגללי או בזכותי. ומי שעוזב - עוזב בגללו. מי שאהב ונאהב פעם יכול להתנחם בידיעה שהיכולת לאהוב ולהיאהב מצויה בתוכו. היא לא מוענקת ע"י האוהב ולא נגזלת על–ידו ברגע העזיבה. נכסים פנימיים הם משענת יציבה ובטוחה שלא תלויה בזולת, בזמן ובמקום. צריך רק לזכור שהם שם, בתוכנו, גם בעיתות משבר ומצוקה.
אני מעולם לא חטאתי בחטא האבדון הספציפי הזה (היו לי חטאי אבדון אחרים אבל זה כבר בתגובה לפוסט אחר)
אני בחורה כל כך הגיונית ופרקטית שגם כשליבי מרוסק ועיניי נפוחות ברור לי שהסטטיסטיקה עובדת לטובתי ובמוקדם או במאוחר יגיע הארחי פרחי הבא שיכבוש את ליבי ואת תואר ה"ג'יז, אין מצב שאלוהים יצר גבר כזה. והוא משתין לכיווני, אללי!".
הפוסט שלך גרם לי לאיזו תחושה של פיספוס, יש קרקעיות שממרחק נראות סוגשל אטרקטיביות. מלשון אם כבר שחית בבוץ לפחות שישאיר בך איזה ניחוח.
לקבל אינפורמציה על מישהו ספציפי זה דבר אחד אבל לא לעשות או כן לעשות כשאתה בתוך קשר זה דבר אחר...
אבל סחטיין עליך אם את מצליחה.
אני הייתי צריכה לחטוף הרבה סטירות לחי בשביל ללמוד.
דיברתי עם אחד האקסים שלי, הוא סיפר לי שכבר בחייו הצעירים הוא בזבז שנה וחצי מחייו על המיתולוגית. זה עצוב. צעק, שדר מתחנת קול בלו החופשי.
אתה יודע שעוד יאהבו אותך לא מעט נשים, נכון?
אני יודעת שעוד נכונו לי אהבות.
הנה עוד אספקט - ההתמכרות לטוטאליות של הרגש - כי לפעמים אנחנו כל כך כמהים לרגש עז, עד שעדיף לנו כאב מכלום, מאדישות. אני זוכרת את עצמי מרחפת בעולם, על אדי וודקה, על גלי הדמיון, ולא ידעתי איפה אני - כי מרכז הכובד בתוכי היה משמעותי לאין שיעור מאשר העולם בחוץ. השאר היה מלל אינסופי של סידורים ושטויות. מי שלא היה שם לא יבין.
אני מתה על התמונה הזאת.
אני דווקא, במקרה במקרה, יודעת ללמוד מניסיון של אחרים, ולמשל היו גברים ספציפיים שהזהירו אותי מפניהם, וכמה שהם היו מושכים ממש לא נכנסתי לשם רק בגלל אזהרות של חברות - מה תגידי על זה? אני מאוד סומכת על עצות של אנשים ובעיקר על נשים (לפעמים מתבדה, מה לעשות) ומעדיפה להתגלח על זקנם של אחרים. אין כמעט צעד שאני עושה בלי שמונה קונסיליירים בתחומים שונים. אני מאוד מחושבת בכל ולא זורמת בכלום.
אבל האמת שחברות שלי ניסו לדבר על לבי ואטמתי את אוזניי. בכל זאת יש לי הרגשה שהתהליך היה יכול להיות קצר יותר. בגלל זה אני כותבת, לעצמי ולאחרים. ומדברת עם אחרים (ומי שקורא/ת יודע/ת) כי לקחת את עצמך בשנים הכי יפות שלך ולסגור בבור השחור, זה כזה בזבוז! כן, זה כיף היום וזה בעיקר מדרבן אותי להפיק את המיטב מההווה, כי העבר מאחוריי, ובעתיד - איש לא יודע מה יהיה בעתיד.
זה מצוין. ככה בדיוק אני מרגישה עכשיו. העוצמות האלה טובות אולי לטלנובלה ארגנטינאית ואולי גם למי שרוצה להיות סופרת, כמוני, אבל לחיים הן נוראיות. זה בדיוק ככה. תחושת הנטישה וה'למה זה מגיע לי' והצדק הקוסמי שמופר. הכל יחד. אחת התשובות היא פשוט להפסיק להאמין בצדק קוסמי ולהפסיק להאמין בזה שאם אתה בנאדם טוב, מגיע לך טוב. אין מגיע לי ואין דבר כזה.
העולם שלי פשוט נשבר לרסיסים, וכשהדבקתי אותו, הוא כבר לא היה עגול ושלם. הוא היה עקום, אבל זה היה מאוד לטובה, כי מלכתחילה הוא לא היה עגול ושלם. מלכתחילה הוא היה עקום. אני רק לא ראיתי את זה ולא הבנתי את זה. וזו היתה ההתפכחות שלי.
ותודה. אני גם חושבת שאנחנו דומים קצת.
יקירתי.
קצת קשה להוריד תחושות שכאלה אל הדף, אנסה בכל זאת.
לא יודע למה, אבל הפוסט הזה שלך גורם לי לרצות להשתחרר..
ממה? פשוט להשתחרר.
להוריד מעלי את מה שלא עושה לי טוב, לא לדפוק חשבון לחשבון
ולצעוק בקולי קולות:
אני חופשששששששששששיייי
את מדברת על אהבה, עליה ועליו.. ראיתי אותי שם בין מילותייך.
לרוב הצד החם, לפעמים הקר.. אבל משפט אחד ישאר איתי..
"תפסיקו לבזבז לי את הזמן".
תודה על הפוסט המעולה.
בלו
עד שלא הייתי שם, מתבוססת בשלולית דמעותיי על האחד והיחיד שלא ישוב לעולם, לא הצלחתי להבין כמה עוצמתי העניין הזה. ועם הפאטתיות שהסיטואציה נראית מהצד, יש בזה משהו ממכר, בטוטאליות של הרגש הזה.
לאחר מעשה (והתאוששות והתפכחות) אני שמחה שעברתי את זה ולמדתי על בשרי את הפרופורציות האמיתיות של האביר על הסוס הלבן.
יופי של עומק שדה בתמונה!
Eres Tú של להקת Mocedades זוכי האירוויזיון של 1973
אתה
אתה כמו הבטחה
כמו בוקר של קיץ
כמו חיוך, כמו תקווה,
כמו גשם בידיי,
כמו אש תמיד, כמו בית
כמו רוח חזקה,
אתה חיי, שירי,
כל אלה גם יחד
צליל גיטרה בלילה,
האש שבנשמתי, אתה.
(התרגום, בערך, שלי)
גם אם היו מקריאים לך את הפוסט הזה לפני כמה שנים, זה לא בהכרח היה עושה את העבודה.
לפעמים, בחיים, אנחנו צריכים לעבור על בשרינו דבר או שניים בכדי ללמוד את הלקח ולהגיע למסקנות המתבקשות.
כמה פעמים כשהיית צעירה הטיפו לך ואמרו לך ודיברו איתך על דברים וסרבת להקשיב כי חשבת שאת יודעת יותר טוב מכולם ו/או שלך, זה לא יקרה או יקרה אבל אחרת???
כל אחד עובר את המסע בקצב שלו ובזמן שלו...
והיום, תראי איפה את ואיך את יכולה להביט לאחור ולצחוק על הדברים - זה לא כיף?!
מזמן לא חשתי את עוצמות הללו, (עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע,)
לגופו של עניין אני חושבת שלעתים, תחושת הנטישה,היא היא זו שתעורר אי אלו עוצמות אצל אלה שתופסים פרידה כנטישה, והיא אף חזקה יותר מהאהבה שחשנו "כלפיו".
*
שאפו על התמונה מיא. אגב, אתם דומים זה לזו.
איך???? איך לא סיפרת לי קודם על האח הזה????
יא ראבאק...
אחריו באמת כבר אין למה לחיות!
מישהו פעם אמר לי שהאושר אינו תלוי באדם אחד בלבד. זה שיעור לא פשוט, אבל הכרחי.
הזכרת לי את זה, שלבטח יתנגן פה עוד כמה שעות.
תודה, נשמה.
זה מניפסט החופש שלי (אחד מהם).
סבבה, אז בוא ואאתגר אותך ברמת ההיגיון הרציונלי והרציונל ההגיוני כאחד!
היו לי כמה פוצים שבאמת שפכו חרא וגפרית על האקסיות -
כאן עולה השאלה המתבקשת: למה, מאמי יקר שלי, היית עם הכונפה מהגיהנום? אה? אה? אה? ובייחוד כל כך הרבה זמן! ונתת לה הכככככככלללללל! את לבך, ואת ביתך, ואת כספך, ואת השד-יודע-מה שאתה לא מוכן לתת לי, יא נודניק!
חותמת.
או כמו שאני אומרת - אי אפשר להוציא מים מהסלע הזה. וגם: החתול שלי טופי יותר אמפטי ממנו. וגם:.... טוב, יש לי המון משפטים שנועדו להביע אותו דבר בדיוק, והוא שיש ציבור שלם של גברים שחום ואהבה כמו שיש בדמיונך לא תוציאי מהם גם בתנועת מלקחיים בנוסח רומל (הנה, גם הוא נכשל), ושנית, שיש גברים שפשוט לא רוצים אותך. נקודה. אז לסקס ולווטאבר את טובה בשבילם אבל לא כבתזוג. אם מתאים לך, סבבה, ואם לא - שלום וביי.
כן, הכל הוא פארסה, כמובן. וכל הצילומים שלך לכתבות שלי הם אירוניים, ציניים, פארסתיים (פרט לכלב), כי כמובן אין גבר אחרון בעולם, ומבט הכימהון ממני אליו - זה לא באמת, הרי, אלא נועד באמת לשקף את ההאלהה הזאת שעושים לגבר מרומן שנגמר, כאילו אירע סוף העולם, איזה אסון גרעיני, והוא באמת היחיד המפוחם שנשאר.... בגלל זה אני חושבת שהתמונות האלה מגניבות (פרט לכשרונך, כמובן). כי הן לא מוכרות כלום וכי הן חופשיות לגמרי.
ובהזדמנות זאת ראיתי ששואלים אותך בבלוג שלך אם את מתכננת או ספונטנית, אז אני אענה כאן (כי את בחו"ל עם מקלדת באנגלית) שאיתי את מתוכננת כמעט לגמרי והיו לך מראש צילומי הכנה של הנוף מהאסיסטנט שלך, וידעת בדיוק מה יהיה הפריים ומה תהיה זווית הצילום, מלמטה, ושאת יודעת בדיוק מה את רוצה וכיוונת אותנו בדיוק, כולל ההבעות וזוויות המרפק והאוזניים ואפילו כל אצבע (באמת! תזיזי את הזרת ואת הקמיצה. בחיי!) שזה כמובן נערץ עליי הקפדנות הזאת - ולא הגישה של יאללה בואו נשתולל על הסט.
וכל זה אחרי כמה חלופות שנבחנו על ידינו, שאם תרצי תפרטי את.
ביקשתי מהמאפרת את מראה הגווייה (בחיי!) וקיבלתי. מי אני שאתלונן?
סקיטר דייויס - סוף העולם - נכון. גם זה שיר שמבטא אותו רגש בדיוק. אני תמיד אומרת שהפופ הטוב מזקק את הרגשות העמוקים ביותר למבעים הפשוטים ביותר.
הכאב הזה, שכולם עוברים - כמה הוא חזק וכמה הוא נמשך וכמה הוא פוגע בחיים - זאת השאלה.
יש אנשים שאמרו לי שהוא הרס את חייהם.
אז קחי עוד תגובה ממני שמתחילה במילים - אתן אשמות.
אחטא לי כאן בהכללה גסה שאומרת שלנשים יש נטיה להאליל את ה'גבר האחרון', ולגברים שמורה, בדרך כלל, הנטיה ההפוכה.
האידאליזציה שעובר אצלכן כל תמנון משומש, כל חבילת הורמונים ארוזה טוב יותר או פחות, שחלקה איתכן שעה סלש יום סלש שנה -
מדהימה בעיני.
כל ההבדל בין הגבר שלפני רגע קיטרת על הפלצותיו-בחברה, נימוסי השולחן שלו ומיגבלות הציוד האישי שלו, באזני חברותיך המפרגנות, לבין הגבר עליו את מבכה עכשיו, נעוץ בעובדה הפשוטה שהוא הלך.
העזיבה זוקפת את קומתו, מגביהה את רגישותו והופכת אותו באחת מקוץ בתחת ליהלום בשרביט המלך.
אנחנו נוקטים בדרך כלל בשיטה ההפוכה. כל מלכה שהעזה לעזוב אותנו, הופכת באחת לכונפה המגעילה שאלוהים-יודע-מה-עשית-איתה.
זה שיקרי באותה מידה, אבל, הרבה יותר בריא לאגו.
כל כך הצחקת אותי. זה בדיוק הקטע. כשאת רואה את הבנאדם בלי המסך של ההתאהבות, עירום וערייה, אז באמת - מה עשית איתו? איקס תכונות, לא כולן נפלאות, מה היה הקטע? אני ייאמר לזכותי שאני נורא ביקורתית כלפי עצמי וכלפי אחרים, אז בעודי עם הפציינטים נהירים לי כל הדפקטים שלהם, ועם מי שמסוגל לצחוק על עצמו ועליי אנחנו צוחקים ביחד - ובכל זאת הצחוק האמיתי משתחרר רק ממרחק הזמן.
ונכון, בכל גיל ובכל מצב. לא יודעת אם אפשר למצוא אהבה - אני מאוד נזהרת במילה הזאת כי כל אחד מפרש אותה אחרת - אבל אפשר למצוא מישהו להיות איתו, להרגיש אותו, לקבל ממנו חום ונחמה בעולם הזוועתי שלנו. בוודאי.
אלה למעשה שמלה וחצאית של שוגרדדי שלבשתי הפוך וצ'יקמקתי למראה הניצולה מסוף העולם.
אני בדרך כלל מצטלמת בשמלות שלי, ואלה של ולרי, אלת האש.
כולנו בני אנוש כמובן, גם המטורפים שבינינו.
אינשאללה שנגיע כולנו לגיל הזה (ונזכור מי זה שנמצא לצדנו)!
אין צודק ברגשות, ואסון כמו שלך קרה, האלמנות, לא קרה לי כמובן. אבל לכל אחד תקופת האבל המתאימה לו, וכמו שמשתקף אצלך בפוסטים, בצד האבל לא געצרת את החיים או את התשוקה ואת בהחלט כאן איתנו, חיה ובועטת ומרגישה ואנרגטית.
כתבתי על מערכות יחסים שנגמרות ושגומרות אותנו. צריך יותר להיות מודעים לזה. אני היום בהחלט יותר מודעת. סופה של מערכת יחסים לא יגמור אותי.
את יודעת שבצעירותי, להבדיל אלפי הבדלות, כשמתה לי חיה אהובה, לא יכולתי לתפקד שבועות? את יודעת שמישהו קרוב לי עבר התמוטטות עצבים בעקבות מותה של חיה אהובה? וגם כתבו את זה בתגובות בפוסט שלי על החיות. ואילו מותם של שני החתולים האחרונים שלי, אחרי 13 ו-20 שנה, לא גמר אותי. התבגרתי, הבנתי שזו דרכו של עולם.
והיום אני כבר מבינה, אחרי תהליך ההתבגרות של השנים האחרונות - שאקס שחזר לחיי תיקן אותי ואמר לי בתוקף שזאת לא התבגרות אלא התפכחות - אז אחרי ההתפכחות אני מבינה שמערכות יחסים דינן להסתיים מתישהו, רובן, ואלה שהסתיימו בכורח, בגלל כוחות שלא תלויים בנו, ולא בגלל רצון של הצד השני - כלומר שהוא עדיין אהב אותך, כמו בעלך, או (שוב להבדיל) כמו זאת שהיתה לי והתאבלתי עליה - בכלל אין מה לכעוס שם אלא פשוט לזכור את הטוב והטוב הזה ילווה אותנו גם בעתיד כי את הזכרונות הרי לא יקחו מאיתנו.
והמקרים הרווחים יותר, שבני זוג עזבו אותנו, או שאנחנו עזבנו אותם כי לא זכינו למענה לצרכינו - מאלה חייבים להרפות.
ומיקי שלי, בגיל 32, הוא התגלמות היופי הגברי, בעיקר מפני שהוא גם טוב ונדיב וחכם וברוך כשרונות ושחקן מצויין, וצייר ורשם בחסד ופסנתרן ג'אז. אבל מה אני יודעת? אני אחותו.
זה לא פוסט, זה מניפסט בינלאומי. באמת נהדר.
את בניגוד לי נכנסת לאבדון? חחחחח. זו בדיוק ההתחשבנות שלי עם עצמי. ועוד איך נכנסתי לאבדון. העניין שממרחק הזמן, העוצמה ומשך התקופה היו מיותרות. קשה להסביר את זה לאדם שנמצא בתוך המשבר, ודאי לא בצורה רציונלית. אני ניסיתי להתגבר בצורה רגשית, להיות עם גברים אחרים. תלוי מי הגברים האלה. זה לא תמיד עוזר אם הם בעצמם לא משו. לפעמים זה כן עוזר.
היום, ממרחק הזמן, חשוב לי לדון בזה, לפתוח ולראות מה היה שם שגרם לי לראות במישהו האחרון בעולם, דבר שכמובן הופך את האבל על סיומה של מערכת יחסים לכבד הרבה יותר. זו הרי חוויה אוניברסלית, לא פרטית שלי. אל תשאלי לאיזה דיכאון נכנסתי כשראיינתי נשים לכתבה הזאת... זה לא קל, לא קל.
באשר להיעלמות, כפי שכתבת, לנוסח החדש הזה לסיום יחסים - גם בזה אני עוד מתכוונת לדון בהרחבה.
ואצלך, הכי חשוב, יש סוף טוב (ובעצם, התחלה טובה)! את ממש ההוכחה החיה לדבריי. והנה, נתת אהבה וקיבלת.
ואלה, מירי, עכשיו כשאמרת בדיוק הבנתי את מי זה הזכיר לי
מיא כלינדה המילטון, אמזונה של סוף העולם
ואחיה דמוי דולף לונדרגן.
:)
בתור ניצולת התסמונת אני יכולה להעיד שהאשמה היא לא באותו גבר אחרון
כי אם באידיאליזציה שאנו עושים לדמותו.
רוצה לומר, באותה מידה שאותו גבר שבו תליתי את יהבי לא ראה אותי ממטר
מקסימום ראה אוסף נתונים מסוימים שאולי מצאו חן בעיניו בנקודה מסוימת
כך גם אני לא ראיתי אותו ממטר.
כלומר, אם את רואה מישהו לא רגיש, אל תנסי למצוא את הילד האובד והרגיש בתוכו. זה לא שם.
אם את רואה מישהו לא אוהב, אל תנסי לפענח קודים מסוימים כהבעת אהבה של מי שבשל מה שעבר עליו
בחיים לא יכול להביע אהבה, הוא יכול גם יכול, עם המישהי שאותה יאהב. טראסט מי.
בקיצור, להסתכל נכוחה למה שיש, ומה שיש זה גבר, וכנראה גם לא האחרון בתבל.
וגם אם כן. לא נורא.
חהחהחה פוסט מצחיק אבל נכון בחלקו.
אצלי למשל סוף העולם היה כשאימי מתה.
יצאתי למרפסת וראיתי את השמש זורחת,
הציפורים מצייצות ונזכרתי בשיר הישן
why do the sun keep on shining
why does the birds keep on singing
לא זוכרת את שם הזמרת, יש לי דפקה עם שמות.
באשר לגברים, בהחלט יש עגמת נפש
יש כאב, מין אבל שכזה, שהנה האהבה
שבנשמה נפסקה טרם זמנה ולא משנה מי
עזב את מי.. הכאב קיים אבל עובר
זה מדהים איך שגבר שמבחינתנו הוא הגבר האחרון בעולם, בחלוף הזמן הופך ל"מה בכלל עשיתי איתו??"
אני לא מאמינה באהבות לנצח, ואני מאמינה שבכל גיל ובכל מצב בחיים אפשר למצוא אהבה.
אבל עד שהבנתי את המשפט זה, הרטבתי כמה וכמה כריות...
שלוות נפש זה תמיד טוב,
ואח שלי תמיד בסביבה.
את יודעת, אפרופו החופשה - המון דברים שעברנו לא היו כל כך רעים, הם היו פשוט טריביאליים. זה עצוב להגיד, אבל בעולם של היום מה שאני ואת קוראות רע נחשב רגיל לגמרי, וחייבים להתייחס בהתאם ולהעביר ולדפדף. לא כל העולם ערוך לרגישויות-על.
אני גם, במלוא הצניעות, חושבת שהוא פוסט חובה. הלוואי שמישהו היה מקריא לי אותו לפני כמה שנים. הלוואי שמישהו היה באמת מנער אותי ככה. הלוואי שהייתי באמת מאמינה בזה אז. הלוואי שהייתי יכולה להרגיש אז כמו שאני מרגישה היום. הלוואי שהמסע היה קצר יותר.
תגידי, הם קונים לך גם את השמלות, אלה מ"את"?
אי אפשר עם הצילומים האלה, מיא, אי אפשר.
אנחנו מדברים רק עם בני אנוש כאן.
את זה הבנתי עוד בגיל 12 שנעמדתי מול במראה ערומה
בוחנת את ניצניי השדיים שלי ותוהה מי הגבר הראשון שיגע בהם
היום בוודאות אני יכולה לומר שזה שיהיה לצידי שהגיע לגיל 90 - הוא האחרון.
הגיונית - את צודקת
רגשית - אני צודקת
והמיקי הזה שלך...זה חוקי היופי הזה?
אצלי כל אהבה (עכשיו אני בשלישית ומקווה האחת והאחרונה) השאירה אותי פעורה וכואבת
אני הרגשתי שסוף העולם, שזהו לא יכולה להמשיך לחיות
אבל המשכתי.
האחרון נפרד ממני ופשוט נעלם. אין קול ואין עונה. לקח לי שנה וחצי להתקשר אליו. הוא היה מגעיל ומאניק בטלפון בכיתי יומיים. אבל אחריהם נרפאתי. מצטערת שלא עשיתי זאת קודם. אחרי זה נסעתי למרכז אמריקה נרפאתי לחלוטין חזרתי ארצה ומצאתי את האהבה שלי.
אין ספק התחושה היא מאוד חזקה. אני לא כמוך אני נכנסת לאבדון.
שניכם יפיפיים!!!!
אני בחופשה מהגברים
מי שרוצה שיחפש אותי
אני לא בורחת לשום מקום
זה פשוט עושה לי שלוות נפש
עצומה*
ובקשר לאחיך חכי חכי
כל הפעמים שהייתי אצלך
ולא הזמנת אותו לכבודי
חכי כי :)))))))))
הורס. גנטיקה משפחתית משובחת.
פוסט חובה לכל אלה שלא מאמינים באימורטליטי.