חמש שנים חיכיתי לרגע הזה, זה די בהערכה גסה, אבל זה נראה לי תקופת הזמן הכי בטוחה. כשהייתי {יותר} קטנה צחקו עלי שאני קרש גיהוץ, שאני שטוחה כמו קיר, שהדימיון בין גודל החזה שלי לגודל החזה של החבר הכי טוב שלי מפליא במיוחד. לי לא היה אכפת, אני יכולתי לרוץ כמו בן אדם, לגלוש כמו בן אדם ולא לסבול מכאבי גב כמו בן אדם. ואז גדלתי והסממנים הנשיים שלי הופיעו עלי בגיל יחסית מאוחר וגדלו וגדלו ועד לא מזמן גם המשיכו, ואני בתור בחורה לא הכי גדולה {די קטנטונת למען האמת} ועם גב די דפוק בתור התחלה, איבדתי את היכולת ללכת ישר, עם גב ישר. ניסיתי להבין מאיפה זה הגיע לי ככה, המחשבות שאולי אני מאומצת כבר עברו בראש שלי מספר פעמים, מאיפה לכל הרוחות זה נחת עלי. המבטים שטופי היקנאה של המון בחורות שמסכימות לשלם 17 אלף שקל בשביל הכאב גב הזה לא הצליחו להניע אותי מההחלטה, גם המשפטים של "נו אז תביאי לי קצת" לא ממש עשו לי את זה, רוצה תקני. זהו זה נגמר, אני מוכנה לסבול את כל הכאב ואת כל משככי הכאבים בעולם, בעצם בעיקר את משככי הכאבים, כדי להתעורר עוד חודש בבוקר ולהיות שתי מידות פחות, אבל עם גב ישר. רגע עכשיו אני גם צריכה לשנות להם את השמות?
|