היי כולם

ואני מודע לזה ש"כולם" זה משהו כמו שלושה אנשים,

אבל הצטברו לי הרבה מחשבות בנושאי מוסיקה בחודשים שלא כתבתי, וזה המקום הטוב ביותר להביע אותן, גם אם זה יהיה קולו של עץ נופל שאיש אינו שומע.

יש כמה נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכמה שירים ללנקק אליהם (בתקווה בלי להרוס את המצעד השנתי המסורתי שלי ע"י חשיפת יותר מדי שירים שיופיעו בו כבר עכשיו).

קודם כל רציתי להתייחס להתפתחויות של שנות האלפיים במוסד שמגדיר את (כמעט) כל מה שאני אוהב במוסיקה: אינדי.

אינדי מעולם לא היה סגנון מוסיקלי.

אינדי הוא ענין של גישה.

כשחברות התקליטים הגדולות היו עסוקות בלהחתים ולשווק באגרסיביות מוצרי פופ אחידים ומתוכנתים שנועדו בעיקר להיות בנים (ובנות) חמודים-של-השכן שלא יאיימו יותר מדי על התום של בני הנעורים ושימכרו הרבה תקליטים בגלל שהם יישמעו כמו דברים שכבר הצליחו בעבר, היתה חשיבות רבה בהתפתחות של תנועה שלקחה בחזרה את השליטה באמנות ובמוסיקה ונתנה אותה לאמנים.

קנייה של מוסיקה שלא יוצרה ע"י חברת תקליטים גדולה אלא ע"י חברה עצמאית בשליטה אמנותית מלאה של האמן הבטיחה פריצות דרך מוסיקליות והעזה שלא היו אפשריים במוצרי שיווק ההמונים של חברות התקליטים הגדולות - השקעות עתק שהיו חייבות לפנות לציבור הרחב ביותר האפשרי ולמכור כמה שיותר כדי להניב רווחים לתאגידים שייצרו אותן.

עם הזמן מוסיקת אינדי טובה התחילה גם להשתלם כלכלית, וחברות תקליטים גילו את נישת האינדי, ההבדלים הצטמצמו עד שמנכ"ל חברת התקליטים של הסמית'ס Rough Trade אמר פעם שההבדל היחיד בינו לבין חברת תקליטים גדולה הוא צבע המשאיות בהן התקליטים (דאז) מובלים לחנויות.

האינטרנט - הזמינות של שפע מוסיקה חדשה בלי וסתים או של איכות (מבקרים מקצועיים) או של שיווק (חברות התקליטים, יחצ"נים) - והקלות בה ניתן להשיג כיום מוסיקה, הפכו כל אחד מאיתנו לעורך המוסיקלי של עצמו והסוכנים שלנו למוסיקה חדשה הפכו מגוונים בהרבה, מבלוגים מוסיקליים עד למיי-ספייס.

לאור המגמה הזו, ולאור ההיכחדות של הטלוויזיה כמדיום לגילוי מוסיקה חדשה (אם טי וי האמריקאי המקורי לא משדר קליפים של מוסיקה כבר כמה שנים טובות, ובין שלל ערוצי המוסיקה נדיר למצוא קליפים אלטרנטיוויים חדשים - יוצא דופן לדוגמא MTV Two הבריטי, שגם לו יש בעיות משלו) היה לי מוזר לגלות לאחרונה טרנד חדש:

סוכן האינדי החדש הוא יצרן הקליפים המוסיקליים!

לא מדובר בוידאו-קליפים של פעם, המחכים להכנס לרוטציה או פלייליסט של ערוץ טלוויזיה, אלא קליפים ביו-טיוב או מיי-ספייס ודומיהם, שהפכו ללינקוקים החביבים על בלוגרים הכותבים על מוסיקה חדשה - ללנקק לקובץ של השיר עצמו זה לא חוקי, ואילו כאן מדובר במקום בו ניתן לשמוע את השיר בכל רגע שרוצים.

על רקע זה קמה חברה בשם HIPVideo מניו ג'רזי ש"מפיצה/משווקת" קליפים של שירים של אמנים אלטרנטיוויים, שלרוב אין מאחוריהם חברת תקליטים גדולה, אבל מערכת ההפצה שלה מבטיחה "תו איכות אלטרנטיווי" מסויים שיגרום לאנשים לצפות/להקשיב בדברים חדשים ולא מוכרים - בערך כמו חברות התקליטים האלטרנטיוויות של פעם.

בשנתיים האחרונות "דחפה" החברה קליפים של אמנים לא מוכרים ויצרה לעצמה שם בתחום, וכיום גם אמנים מוערכים ומצליחים בסצנה האלטרנטיבית, דוגמת Esser הבריטי המאותגר-תסרוקתית, משתמשים בשירותיה.

זו מגמה מעניינת של כניסת שחקן חדש ובלתי צפוי לשוק המוסיקה - "יחצ"ן הקליפים", ולהערכתי יותר ויותר אנשים יגלו יותר ויותר אחוזים מהמוסיקה החדשה שהם צורכים בדרך הזו בשנים הקרובות.

ולסיום שתי המלצות - לא יצירות מופת, אבל שירים כיפיים.

דוגמא אחת לשיר מגניב שמצאתי באמתעות HIPVideo ושלא הייתי שומע בשום מקום אחר:

The Singles - Don't Need Your Love

והזדמנות לחזור בי מהדברים הנבזיים שכתבתי בעבר על ג'יימי טי, שכן יצא לו סינגל חדש והוא אחלה שיר שמתעלה על הדברים מהאלבום הראשון שלו, שחשבתי שהם חיקוי חיוור ונטול מקוריות וכשרון של דה סטריטס (אופס, שוב עשיתי את זה...):

Jamie T - Sticks & Stones

בפוסט הבא (בלי נדר) על ראפר בריטי לבנבן ועל עשרים שנה למאדצ'סטר.