מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
טלי - פרק ראשון מתוך "אני לא יכולה שכועסים עליי"
| את כץ מצאתי בגינה הציבורית שנקראת "סן-סימון". פעם היה שם שדה מוזנח מנוקד סלעים אפורים, קוצים ופרחי-בר וביניהם מפוזרות תלוליות חומות ורעננות של אדמה תחוחה טרייה, עדות למסלולן התת-קרקעי העיוור של החפרפרות. היום עטור השדה מדשאות רחבות ידיים, מנזר קטנטן מככב במרכזו ולו כיפה מוזהבת ומגדל פעמונים לקישוט, וגם טנק רובץ במדשאה צדדית, מוגן ושמור מאחורי גדר סורגים גבוהה. המסתורין של הטנק כבר לא מסתורין, כי סיפור הקרב הקשה על סן-סימון חקוק באבן ירושלמית לבנה הצופה על המנזר, במלים ברורות וספורות, וכל מי שעובר שם יכול לקראו ולדעת. והיום כבר אי-אפשר להיכנס לתוך הטנק, אבל ממילא הסירחון בפנים גדול כל כך, עד שגם כשאפשר היה, לא רציתי לנצל את ההזדמנות הזאת. כץ היה כל כך קטן עד שברגע הראשון חשבתי שהוא עכבר, ולא רציתי לגעת בו בכלל. הוא נשר בקלילות מתוך מערכת שיניו של כלב גדול ומרשים במיוחד שהתכוון להפוך אותו לארוחת-הערב שלו. זה היה יום שישי, קצת לפני שהשבת נכנסת, וזאת השעה שאני הכי אוהבת לטייל בסן-סימון, כי כל חובשי-הכיפות, מכסות-הראש וילדיהם הקטנים, הגדולים והבינוניים של הסביבה, עסוקים בהכנות לשבת, והגן חופשי ונושם כמה רגעים של פורקן מוסרי. האמת היא שברגע הראשון בקושי ראיתי אותו. יצאתי מהבית כי בימי שישי אחר הצהריים קשה לי במיוחד להיות לבד בדירה, וקשה לי במיוחד להקשיב לטלפון שלא מצלצל. ישבתי על הספסל הירוק הקבוע שלי בסן-סימון ודחפתי חזק את הידיים לכיסים, כי האוויר היה כבר קר למרות שהשעה עדיין לא הייתה מאוחרת. חשבתי שזה, מן הסתם, אחד הימים האחרונים בהם עוד אפשר להיות בחוץ, ושלמרות שעד עכשיו החורף הזה היה נסבל, הרי זאת רק ההתחלה שלו, ואסור לשכוח שהתחזיות הבטיחו חורף קשה במיוחד. רגל אחת שלי מקופלת על הספסל, היד, שלמרות קרירות-האוויר שנוגסת ומייבשת לי את העור, נדחפה החוצה מהכיס, מפשפשת בשיער בתנועה המעגלית המעצבנת שלי, זאת שלא הצלחתי להיפטר ממנה מאז הייתי ילדה קטנה. מולי שתי בחורות. האחת רזה וחתיכית, אפילו מעט שטוחה מדי, והשנייה גבוהה ממנה קצת ומבוגרת יותר. ישבתי שם, מסתכלת עליהן במבט שהתחפש למשועמם, ותוך כדי-כך ביצעתי תרגיל מקורי בהמצאת שאלות קטנוניות (משחק שאני ממש טובה בו): מאיפה הן באו, לאן הן חוזרות, איך נראית הספה בסלון שלהן. זו לא הייתה יותר מאשר מחשבה מהירה של יום שישי לפנות ערב. וכמובן גם - אצל מי הן מוזמנות לאכול את ארוחת הערב של יום שישי, שלא לשכוח את השאלה האולטימטיבית - כמה פעמים הטלפון מצלצל אצלן בדירה באחר-צהריים של לא-פה-לא-שם כמו זה. ואולי אני טועה, אולי יש להן משפחות משלהן, ילדים ובעל וכל הציוד הנלווה והן רק עוברות בגינה בדרך ממקום אחד למקום אחר, בתוך רצף הסידורים הריטואליים של ערב שבת? ואז ראיתי איך הרזה, זאת החתיכית, מתכווצת ומכסה את שתי האוזניים שלה בשתי ידיה כאילו תקף אותה כאב פתאומי. השנייה הסתובבה לראות את מה שהראשונה ראתה מעבר לגבה, ואז שמעתי אותה אומרת בקול רם וגבוה מאוד:" אני לא יודעת מה יש לו בפה, אבל זה היה חי לפני רגע," וראיתי את הגופיף הקטן מתפתל על הדשא, בטן ורודה, זנב מחודד, פרווה אפורה, וחשבתי לעצמי באמת שהכלב החכם הזה תפס לו עכבר או חולדה או אפילו חפרפרת לארוחת ליל השבת שלו. אבל אז שמעתי יללה חלשה, יללה כזאת שהייתה יותר תוצאה של ההתפתלות החזקה של הגוף על הדשא ולא כל-כך קריאה של יצור חי שמבקש להשמיע את קולו כדי להינצל, ובשניים-שלושה צעדים מהירים מאוד הגעתי לשם וחטפתי את החתלתול הקטן והרטוב, ממש כמעט מתוך פיו של היצור הענק והזועם מזיל-הריר. כמה רגעים מאוחר יותר, כשהשתיים כבר הלכו משם, שמחות ורגועות שמישהו אחר חסך להן את ההתבוננות בפלאי הטבע המחרידים, ואחרי שהבעלים של הכלב בא להציץ בסיפוק בהישגיו של בן-טיפוחיו וגם הוא הלך משם, מרוצה למדי בסך הכול, כשהוא גורר אחריו את המפלצת המחרחרת יורקת הכעס והתסכול לכל הכיוונים, הצלחתי סופסוף להסתכל מקרוב בכך. אולי הייתי צריכה להשאיר אותו בפה של הכלב ההוא, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש. יצור בן חמישה, שישה ימים לכל היותר. עיניים עצומות, אוזניים מקופלות, זנב מתפתל מצד לצד כמו זנבה הכרות של שממית, סימני חבל-טבור מיובש ומצומק עדיין קרושים על בטנו השקופה הוורודה. אין שום סיכוי שאצליח לקיים את הדבר הזה. הוא עדיין שם, עדיין חציו ברחם, זה בסך הכול עוּבּר שאסור עדיין לראותו באור מלא של אוויר העולם, הוא בוודאי צריך רק את אימא שלו ולא תחליפים מפוקפקים. יום שישי בערב, כבר כמעט חושך, הגן מתרוקן במהירות ואין לי צל של מושג מאיפה הביא הכלב את הגור הזה. אני מסתובבת קצת בין השיחים, אולי אראה חתולה עם פטמות מדולדלות שמחפשת את הגור שלה. אבל בכל הגן הגדול הזה אין אף חתולה אחת לרפואה, ובוודאי לא כזאת שמחפשת את מה שמתפתל לי כאן, חפוּן בתוך כף ידי ודוחף את אצבעותיי בקדחתנות. החנויות מזמן כבר סגורות, והמקרר שלי בשום אופן לא מכיל דברים שעליהם אפשר לקיים כזה חתלתול, בקושי יש שם דברים שיכולים לקיים אותי... דחפתי אותו לכיס המעיל כדי שיהיה לו חם, והלכתי הביתה. ובדרך אמרתי לו: "אני לא אתן לך למות כל כך בקלות אחרי שמצאתי עיסוק לשבת הארוכה שמצפה לשנינו, אז כדאי לך, חביבי, להתאושש מהר ולשתף אתי פעולה." אפילו עשיתי בשבילו מה שלא עשיתי אף-פעם קודם, דפקתי על דלתה של השכנה מלמטה, זאת שידעתי שיש לה תינוק בן כמה חודשים, וביקשתי סליחה על ההפרעה בשעה כזאת, ואולי היא יכולה לתת לי בתוך הכוס שהבאתי שתיים שלוש כפיות מטרנה. בזכות כץ, בזכות המטרנה והטפטפת שאִלתרתי מבקבוק ישן של טיפות אף, בזכות השישי-שבת של יללות דקיקות וזנב עקשני - לא התקשרתי לויקי כל סוף-השבוע הזה. בזכותו של כץ קיבלתי הזדמנות נוספת להיווכח איך בידיים שלה מתפורר לי הסדר הפשוט של הדברים לפירורים קטנים, והרווחתי סוף שבוע שלם של שיווי משקל יחסי. ביחד עם כץ הייתה לי הזדמנות נוספת להיזכר במה שידעתי כבר, בעצם, שהסיפור אתה מסובך ונועד מראש להיות בעייתי. לא שזה עזר במיוחד, כי בשלב ההוא עדיין לא הייתה לי כל יכולת להסיק מסקנות מרחיקות לכת, אבל למען ההגינות אני חייבת להודות שכבר אז ידעתי לאן הדברים מובילים.
© כל הזכויות שמורות
מתוך "אני לא יכולה שכועסים עליי" הוצאת "קשת המזרח" בימת קדם לספרות 2000
|
תגובות (52)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוהבת שדברים עקיפים ומקריים
הכי משפיעים
מאמינה שאין מקריות
רק לא תמיד מזהה ומפרשת נכון
לא במקריות :-)))
דניאלה
עדית,
רק איתך, מכל הפוסטים שאני קורא, יש סרמונייה שלמה.
אין מצב שאני יכול לקרוא אותך לפני שאני מכין לעצמי כוס קפה, ועוגה.
מתישב מול המסך, לא לפני שאני סוגר את הטלויזיה/ רדיו.
אני דואג שמשטח העבודה שלי יהיה נקי ומסודר ורק אז אני יושב לקרוא.
רק איתך, אני מרגיש את הקרירות באוויר, ואפילו את הסירחון בתוך הטנק.
לקחת אותי אלייך לשבת, וחשתי אך אנחנו מצילים את הגור המסכן.
תודה לך שאת את.
the chief
ואני תמיד חשבתי שכץ זה שם של חתול. בהתחלה לכל חתול קוראים כץ כמו כץ סטיבנס. כמו שבהתחלה לתינוק קוראים "התינוק" או "התינוקת" תלוי באיזה מין הם נולדים.
אחרכך לקחת אותנו למסע מרתק בדקויות של מצבים שאת יכולה ויודעת להעביר אותם במילים. זה כישרון. אני מכירה עוד כמה אנשים שיש להם את הכישרון הזה לטייל בתוך הרגשות והמחשבות של הדמויות שלהם. פעם אני אכיר לך מישהו כזה...בינתיים קבלי חיבוק.
* יקרה
רק היום אחרי שהזכרת לי באתי וזאת בכלל
- את יודעת - שחורקה והצפע, מוות וחיים
ושומאכר החתול שבא לטיפול, וסגירת מעגלים משנת 2000
והכתיבה שלך כל כך מיוחדת נוגעת בפנים
באצבעות שקופות למי שבוחר לראות ולחוש.
"דיתי את מצלמת את הסרט הזה בעדשה רגישה ומקסימה"
אין פה בקפה הרבה מצבים שאני יכול לקחת את המילים
של חברי ואחי תשוקי ... לצטט אותם ... להסתפק בהם,
ולהגיד ללא היסוס ...מצרף את שמי וחתימתי עליהם.
זהו אחד המקרים
תשוקי ביטא בשם ליבי ומוחי את רצון הבעתי
כל מילה נוספת מיותרת
תודה לשניכם
יואב
קודם כל נזכרתי בלוסי שבורת הזנב, שהצלנו כשהיינו ילדים וגדלה אצלנו עד לשיבה טובה.
אח"כ נזכרתי שכץ זה גם כהן צדק וגם אחד משני השמות בהם אני משתמש בקביעות כבר הרבה שנים לגיבוריו של סיפור משעשע שאני מספר מדי פעם, בע"פ, כבר הרבה שנים. (השני הוא צוקרמן) אולי אכתוב אותו פעם, אבל זה לא אותו הדבר. אני רגיל אליו בע"פ.
גם אני שמח שהתחלת סיפור חדש.הלוואי עלי. איני חדל להתפעל מיכולתך לתאר מצבים יומיומיים בפיוטיות מעוררת סקרנות.
את הכוכב השארתי בדרלך לבית הכרם אז פה אשאיר סרטון שערכתי בחצר ביתי.
http://cafe.themarker.com/view.php?t=236028
מסכימה עמה ומאדדד
אפרת
עדיתוש, הפעם עלילה פנימית, מטיילים פנימה אל הבדידות הזאת (מצד אחד, עולם פנימי עשיר מצד שני) והצורך להראות "נורמאלית" בעיני הסביבה -
" מסתכלת עליהן במבט שהתחפש למשועמם"
איזה תאור ענק, כל-כך מכירה את הצורך 'להלביש' התנהגות חיצונית נורמאטיבית, רק שחלילה לא יחשבו שמשהו לא בסדר.
לא, לא הוטעתי מסיפור החתול בכלל, נראה שהפעם יש כניסה חדה יותר פנימה ושהעלילה החיצונית תהייה רק תפאורה למתרחש בפנים. יותר ממחכה, טוב, גם קצת לחוצה, כי כשמטיילים בשבילים הפנימיים, את יודעת, לא ברור איפה זה יגמר.
תענוג לקרא אותך!*
אוף איך אני רגישה לבעלי חיים...
הכתיבה שלך כרגיל מרתקת, סוחפת... מחכה להמשך:))
*
עדית, עדית,
חתולאית נפלאה שכמותך...
כמה שמחתי לשוב אל ספורייך...
מחכה בצפיה דרוכה להמשך...
רע (או יותר נכון - גרוע) - את הרי לא יכולה לכתוב,
זה נבון, מטובל בהומור, עם ההתבונניות והתובנות שהן רק שלך,
ונבנה לאיטו - והייטב - כמו שאת יודעת,
רק שאת הקסם של יערתך - אין לזה,
אני רק מקווה, ש "עדיין" אין לזה.
*
עידית יקרה, את קורצת מחומרים מיוחדים במינם ובתשומת לב לפרטים שאנשים בדרך כלל פשוט לא רואים.
כתיבתך מהלכת עליי קסם . כן. את קוסמת של מילים .
תודה לך על כתיבה משובחת .
ליאורה
הו. אני הולכת לאהוב את הספור הזה.
רק הערונת : כלבים אינם מביעים זעם כשהם לוקחים גור חתול בפה. זה משעשע אותם. לא מכעיס אותם.
(זה בדרך כלל.)
*
נעמה
דיתי יקרה שלי,
קראתי את הסיפור שלך כשברקע אני שומעת את הלהקה הבריטית המצוינת ELBOW שאני מעריצה
והשיר שהתנגן לי כאן כל כך התאים לסיפור, כמו כפפה. לשיר קוראים Live on my mind .
לצערי לא מצאתי אותו ביוטיוב, אבל את מוזמנת לשמוע אותו בפלייליסט שלי (מס. 23)
ואם לא בא לך אני מצרפת שיר אחר של הלהקה המיוחדת הזו, סתם כך.
אני חושבת שתאהבי:
http://www.youtube.com/watch?v=ECgsIPp9p_c&feature=fvw
הסיפור שלך מדבר אליי - כמובן...
חיבוק
זהבה
מיד כשקראתי על כץ חשבתי כ"ץ.
אני לא משוכנע בכלל שהסיפור שהתחיל החל אמנם במציאות, לא בהכרח.
אבל אני משוכנע ממש כשם שאני מקליד שורות אלה כי צלילי חליל ליוו אכל הפתיחה הזו שלך שנעצבתי בה
ודבר ראשון שעלה בי היה לבוא אליך לשישבת אחת. אני זוכר אותך ישובה אל חלונך בבית הרעפים מול חורש אורנים וקרן שמש מאירה אל חללך המלא כשחתלתול שחור זנב מסניף אותך ועושה בך כשלו על שולחנך.
משלו הכרתיך מעולם נוצרה אצלי חוויה שונה מזו של אחותך, חוויה שכזו מעשירה את הקיים ועושה נעים ונוח יותר בלב.
ממש כייף לי לקורא דרכך את מחשבותיך ולדבר אותם בשפתך. אני חייב להודות פעמיים ואולי אף כפול שתיים על שהתודעתי לסיפורך ודרכו אליכן. אי אפשר שלא לחוש את ההרמוניה הזו שבהרי יהודה עד אלי שפך פולג אל הים...
תודה
א"ל*
מקסים עדית, אנושי כל כך, רך כל כך, פגיע כל כך ויפה כל כך
אני שמחה לתת לך את הכוכב הראשון של הבוקר שלי
(ולכץ כמובן)
רונית
ירושלים מגלה את יופיה רק לאוהביה הנאמנים לה, עידית מעבירה לנו קצת מזה.
יפה עד מאוד..
קוראת אותך ונמסה.
ועוד על חתולים..
*אוהבת שלך שרי
לכתוב במפסלת ופצירה זה קשה, נכון ?
כתיבתך אומנות יקירה
וויילד
והגן חופשי ונושם כמה רגעים של פורקן מוסרי.
הכתיבה הזו שלך עדית יקרה , היא כמו חמצן לנשימה.
אז בפרק הזה, את מתגלה כאחות רחמניה עם תושיה. החיים מזמנים הפתעות ואת לומדת להכיר את עצמך כמצילת חיים. תהיתי ביני לביני האם הכותרת היא השם שנתת לחתולה הקטנה או שזה יוודע לי בהמשך?
הכתיבה זורמת בקלילות רבה,סוחפת את עיני על מי נהר הגולש ממחשבותייך. אשוב
בעניין ה"לא אוהבת שכועסים עלי", אני איתך ועם ניפי, (אולי נקים מפלגה?)
ובקשר לשאר:
"בזכותו של כץ קיבלתי הזדמנות נוספת להיווכח איך בידיים שלה מתפורר לי הסדר
הפשוט של הדברים לפירורים קטנים",
ובידיים שלך נולית (איזוה יופי של שם המציאו לך!) אני מרגישה איך מתאחה לי כל מה שהתפורר קודם,
והתנועה הזו בשיער, וגם השעה הזו של של רגע לפני ליל שבת שאין כמוה בעולם, וכמוך.
עדית
כל פעם מחדש אני מתפעל ממך ומכתיבתך
נפלא!!!!!!!!!
עדית יקרה,הכתיבה שלך צלולה, מדוייקת ומשובחת. כל כך מרתק לקרוא אותך, רואה, באתי במרוצה מלאת צפיות ולא אכזבת אותי ולו במילה אחת. תודה על תחילת הסיפור המקסים הזה ו* ענק וזוהר יקירתי. ממתינה להמשך
לאה
עידית .. לא לשוא חכיתי.
את כזו רגישה
כל
תזוזה
ביקום
או
אי תזוזה
מתנסחת אצלך לכתיבה
בקסם
המיוחד
רק לך.
רק לאחרונה מתודעת לסיפוריך.
אותי הסיפור הזה ממש ריתק.
ועכשו השארת אותי פעורת פה .
מה יקרה לכץ???
מרגישה המון רגישות בך.
תודה
לפני שאת מגיעה לחתלתול אני מתבשמת מתאורי ירושלים שגורמים לי לגעגועים הביתה.
במחשבה שניה, כל הכתוב לוחץ לי על כפתור הגעגועים משום מה.
הייתי שם איתך בסאן סימון והצלנו יחד את כץ
ותודה שלקחת אותי.
דינקס שלי
נזכרתי.
למה אני כל כך אוהבת אותך.
לחיי החור שבבטן, ממוש שלי.
סיפור נוגע ללב.
אני גם חובבת חתולים ובעצמי חזיתי בכמה וכמה סיפורים
מעניינים איתם.
אין כמו להציל חתלתול קטן
בוקר טוב נולית :-)
תודה על הסיפור החדש
אני מחכה בהתרגשות להמשך
יום מקסים
אופיר
כל כך... מהוקצע... :-})
לבינתיים
למחרתיים ולעוד' שנתיים' (רק בשביל לקבל 'חרוז')
העיקר שאת מספרת את
סיפוריך
המרתקים המעניינים היפים ומלאי האוירה
כך יש סבלנות
לחכות ל'הבשלה'.
התחלה מבטיחה סיפור מעניין ומרתק....
יופי שהחתולה בידיים טובות:))
*
מוכשרת.
אני מחכה להמשך.
אפילו שקראת לחתול כץ וזהו שמי ושם אבי וסבי וסבו של סבי מאז דוריי דורות...
אני בטוחה שלמרות שהם אינם בחיים ,אם הם היו יודעים שזהו חתול
שניצל מגזירת בדידות ומות היו מוכנים
שתקראי לו כץ כי הרי אין כמו משפחת כץ שאני שייכת לה מבינה בניצולים מאז
האינקביזיציה ועד עצם היום הזה...
וגם שברור אחרי סיפור הטפטפת שכץ[בגרמנית חתול] זה יהיה חתול לתפארת.
טוב אני חדשה בסיפורים האלו שלך
אז נעים מאד :)
אני דפנה וגמני לא אוהבת שכועסים עליי
וגם קשה לי להתאפק
אבל אני עובדת על זה
...
שאבתי פנימה כל מילה
מחכה בקוצר רוח להמשך :)
אם קודם אהבתי אותך על הכתיבה,
ואחר כך, אהבתי עוד על הרגישות,
עכשיו,
אני אוהב "הכי".
כי כל המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו...
ואני אוהב גם חתולים.
תודה בשמו של כץ.
זה בלתי יאמן מה כולאות בתוכן הגינות הציבוריות הקטנות
כאן סיפור של גינה ציבורית בעיר אחרת גינה דלת גורי חתולים.
http://cafe.themarker.com/view.php?u=211511
דיתי את מצלמת את הסרט הזה בעדשה רגישה ומקסימה
אולי יהיה בן לכץ שיקראו לו אוסקר.
שבת שלום.
שוקי
והרווחתי סוף שבוע שלם של שיווי משקל יחסי.
ופתאום ויקי מפרה את שווי המשקל
חיוך גדול...
ודווקא השבוע, אחרי שנגמר הסיפור, הבת שלי מצאה בארון שלי ארבע תמונות קטנות של יערה, ששמרתי עמוק בין הסוודרים.
לא, זה כנראה לא מקרה...
את הרי יודעת, שכתיבתך רגישה ומרתקת...ובכל זאת אומר לך זאת כאן ועכשיו.
אני פשוט שמחה שהתחלנו עוד סיפור.
התעצבתי כשיערה נגמר :)
כן, אני כותבת כל הזמן.
דברים נכתבים לי בראש, ובמחשב, אבל לוקח להם זמן להבשיל.
אז בינתיים, מתוך הספר הראשון... ואולי אוסיף עוד משם, מי יודע?