את כץ מצאתי בגינה הציבורית שנקראת "סן-סימון". פעם היה שם שדה מוזנח מנוקד סלעים אפורים, קוצים ופרחי-בר וביניהם מפוזרות תלוליות חומות ורעננות של אדמה תחוחה טרייה, עדות למסלולן התת-קרקעי העיוור של החפרפרות. היום עטור השדה מדשאות רחבות ידיים, מנזר קטנטן מככב במרכזו ולו כיפה מוזהבת ומגדל פעמונים לקישוט, וגם טנק רובץ במדשאה צדדית, מוגן ושמור מאחורי גדר סורגים גבוהה. המסתורין של הטנק כבר לא מסתורין, כי סיפור הקרב הקשה על סן-סימון חקוק באבן ירושלמית לבנה הצופה על המנזר, במלים ברורות וספורות, וכל מי שעובר שם יכול לקראו ולדעת. והיום כבר אי-אפשר להיכנס לתוך הטנק, אבל ממילא הסירחון בפנים גדול כל כך, עד שגם כשאפשר היה, לא רציתי  לנצל את ההזדמנות הזאת.

כץ היה כל כך קטן עד שברגע הראשון חשבתי שהוא עכבר, ולא רציתי לגעת בו בכלל. הוא נשר בקלילות מתוך מערכת שיניו של כלב גדול ומרשים במיוחד שהתכוון להפוך אותו לארוחת-הערב שלו.

זה היה יום שישי, קצת לפני שהשבת נכנסת, וזאת השעה שאני הכי אוהבת לטייל בסן-סימון, כי כל חובשי-הכיפות, מכסות-הראש וילדיהם הקטנים, הגדולים והבינוניים של הסביבה, עסוקים בהכנות לשבת, והגן חופשי ונושם כמה רגעים של פורקן מוסרי.

האמת היא שברגע הראשון בקושי ראיתי אותו.

יצאתי מהבית כי בימי שישי אחר הצהריים קשה לי במיוחד להיות לבד בדירה, וקשה לי במיוחד להקשיב לטלפון שלא מצלצל. ישבתי על הספסל הירוק הקבוע שלי בסן-סימון ודחפתי חזק את הידיים לכיסים, כי האוויר היה כבר קר למרות שהשעה עדיין לא הייתה מאוחרת. חשבתי שזה, מן הסתם, אחד הימים האחרונים בהם עוד אפשר להיות בחוץ, ושלמרות שעד עכשיו החורף הזה היה נסבל, הרי זאת רק ההתחלה שלו, ואסור לשכוח שהתחזיות הבטיחו חורף קשה במיוחד. רגל אחת שלי מקופלת על הספסל, היד, שלמרות קרירות-האוויר שנוגסת ומייבשת לי את העור, נדחפה החוצה מהכיס, מפשפשת בשיער בתנועה המעגלית המעצבנת שלי, זאת שלא הצלחתי להיפטר ממנה מאז הייתי ילדה קטנה. מולי שתי בחורות. האחת רזה וחתיכית, אפילו מעט שטוחה מדי, והשנייה גבוהה ממנה קצת ומבוגרת יותר. ישבתי שם, מסתכלת עליהן במבט שהתחפש למשועמם, ותוך כדי-כך ביצעתי תרגיל מקורי בהמצאת שאלות קטנוניות (משחק שאני ממש טובה בו): מאיפה הן באו, לאן הן חוזרות, איך נראית הספה בסלון שלהן. זו לא הייתה יותר מאשר מחשבה מהירה של יום שישי לפנות ערב. וכמובן גם - אצל מי הן מוזמנות לאכול את ארוחת הערב של יום שישי, שלא לשכוח את השאלה האולטימטיבית - כמה פעמים הטלפון מצלצל אצלן בדירה באחר-צהריים של לא-פה-לא-שם כמו זה. ואולי אני טועה, אולי יש להן משפחות משלהן, ילדים ובעל וכל הציוד הנלווה והן רק עוברות בגינה בדרך ממקום אחד למקום אחר, בתוך רצף הסידורים הריטואליים של ערב שבת? ואז ראיתי איך הרזה, זאת החתיכית, מתכווצת ומכסה את שתי האוזניים שלה בשתי ידיה כאילו תקף אותה כאב פתאומי. השנייה הסתובבה לראות את מה שהראשונה ראתה מעבר לגבה, ואז שמעתי אותה אומרת בקול  רם וגבוה מאוד:" אני לא יודעת מה יש לו בפה, אבל זה היה חי לפני רגע," וראיתי את הגופיף הקטן מתפתל על הדשא, בטן ורודה, זנב מחודד, פרווה אפורה, וחשבתי לעצמי באמת שהכלב החכם הזה תפס לו עכבר או חולדה או אפילו חפרפרת לארוחת ליל השבת שלו. אבל אז שמעתי יללה חלשה, יללה כזאת שהייתה יותר תוצאה של ההתפתלות החזקה של הגוף על הדשא ולא כל-כך קריאה של יצור חי שמבקש להשמיע את קולו כדי להינצל, ובשניים-שלושה צעדים מהירים מאוד הגעתי לשם וחטפתי את החתלתול הקטן והרטוב, ממש כמעט מתוך פיו של היצור הענק והזועם מזיל-הריר.

כמה רגעים מאוחר יותר, כשהשתיים כבר הלכו משם, שמחות ורגועות שמישהו אחר חסך להן את ההתבוננות בפלאי הטבע המחרידים, ואחרי שהבעלים של הכלב בא להציץ בסיפוק בהישגיו של בן-טיפוחיו וגם הוא הלך משם, מרוצה למדי בסך הכול, כשהוא גורר אחריו את המפלצת המחרחרת יורקת הכעס והתסכול לכל הכיוונים, הצלחתי סופסוף להסתכל מקרוב בכך.

אולי הייתי צריכה להשאיר אותו בפה של הכלב ההוא, הייתה המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש. יצור בן חמישה, שישה ימים לכל היותר. עיניים עצומות, אוזניים מקופלות, זנב מתפתל מצד לצד כמו זנבה הכרות של שממית, סימני חבל-טבור מיובש ומצומק עדיין קרושים על בטנו השקופה הוורודה. אין שום סיכוי שאצליח לקיים את הדבר הזה. הוא עדיין שם, עדיין חציו ברחם, זה בסך הכול עוּבּר שאסור עדיין לראותו באור מלא של אוויר העולם, הוא בוודאי צריך רק את אימא שלו ולא תחליפים מפוקפקים.

יום שישי בערב, כבר כמעט חושך, הגן מתרוקן במהירות ואין לי צל של מושג מאיפה הביא הכלב את הגור הזה. אני מסתובבת קצת בין השיחים, אולי אראה חתולה עם פטמות מדולדלות שמחפשת את הגור שלה. אבל בכל הגן הגדול הזה אין אף חתולה אחת לרפואה, ובוודאי לא כזאת שמחפשת את מה שמתפתל לי כאן, חפוּן בתוך כף ידי ודוחף את אצבעותיי בקדחתנות. החנויות מזמן כבר סגורות, והמקרר שלי בשום אופן לא מכיל דברים שעליהם אפשר לקיים כזה חתלתול, בקושי יש שם דברים שיכולים לקיים אותי... דחפתי אותו לכיס המעיל כדי שיהיה לו חם, והלכתי הביתה. ובדרך אמרתי לו: "אני לא אתן לך למות כל כך בקלות אחרי שמצאתי עיסוק לשבת הארוכה שמצפה לשנינו, אז כדאי לך, חביבי, להתאושש מהר ולשתף אתי פעולה." אפילו עשיתי בשבילו מה שלא עשיתי אף-פעם קודם, דפקתי על דלתה של השכנה מלמטה, זאת שידעתי שיש לה תינוק בן כמה חודשים, וביקשתי סליחה על ההפרעה בשעה כזאת, ואולי היא יכולה לתת לי בתוך הכוס שהבאתי שתיים שלוש כפיות מטרנה.

בזכות כץ, בזכות המטרנה והטפטפת שאִלתרתי מבקבוק ישן של טיפות אף, בזכות השישי-שבת של יללות דקיקות וזנב עקשני - לא התקשרתי לויקי כל סוף-השבוע הזה. בזכותו של כץ קיבלתי הזדמנות נוספת להיווכח איך בידיים שלה מתפורר לי הסדר הפשוט של הדברים לפירורים קטנים, והרווחתי סוף שבוע שלם של שיווי משקל יחסי. ביחד עם כץ הייתה לי הזדמנות נוספת להיזכר במה שידעתי כבר, בעצם, שהסיפור אתה מסובך ונועד מראש להיות בעייתי.

לא שזה עזר במיוחד, כי בשלב ההוא עדיין לא הייתה לי כל יכולת להסיק מסקנות מרחיקות לכת, אבל למען ההגינות אני חייבת להודות שכבר אז ידעתי לאן הדברים מובילים.

מתוך "אני לא יכולה שכועסים עליי"

הוצאת "קשת המזרח" בימת קדם לספרות

2000