ופתע העזתי לומר. בִּפְנִים ואז החוצה. אני רוצה להיות ראשונה לך. לפחות ברגעים האלה, בהם נולד ה"אנחנו" הזה. החדש. הלא אם כאן, בלידה הזו, לא אקבל את זכות הראשונים החשובה לי כל כך, אני כבר למודת ניסיון, שההמשך, ייתן לחיים שלמים לבוא בינינו. ראשונה לך, כמו שאתה תהא ראשון לי. לא במקום שום דבר אחר. אבל במקום לא פחות חשוב על יד. הילדים, העבודה, אתה ואני. בְּלִיל החיים הזה, לכאורה, לא מותיר מקום לרומנטיקה אמיתית. לטוטאליות. רק לכאורה. החיים לימדוני, שכשרוצים באמת, הכל אפשרי. הכל. ממש. אולי נותרתי חולמת אחרונה. אולי. אבל על החלום הזה, אני מוכנה לשלם מחיר גדול ואמיתי. גם את מחיר הלבד הגדול. בעיקר אותו. שום פשרה לא תמלא את חיי יותר. שום אמצע מבחירה. שום מקום שהוא לא זה המגיע לי. הראשון. לא פחות. ישבת קרוב וכֵּן כששאלת, איך הגעתי לאן שהגעתי, בכל הפעמים ההן, על אף היותי אני, חזקה ולא מתפשרת. חייכתי אליך במבוכה, מנסה להסביר לך ובעיקר לעצמי, שאלות, שלרובן, אין לי תשובה, אבל יש בהן הרבה כאב. פסיכולוג טוב, שיעלה הון ויגזול זמן רב, בטח יוכל לענות על לא מעט מהשאלות ששאלת, בערב ההוא. פסיכולוגים ואתמול זה לא אני. במחר לעומת זאת, אני מאמינה גדולה. את המחר אני מתכוונת לבנות בדיוק כמו שחלמתי. כי...ככה. יש מי שיאמר שהכל או כלום , זו שורה משיר, חלום שלא נועד, חוסר בגרות, טמטום קולוסאלי. לעומת זאת, בטוחני, שיש מי שיאמין בשורה הזו כמוני. מספיק אחד כזה. רק אחד. אחת כבר יש. עכשיו תורי. (ס'אמק. אתה... היית משהו אתה. ) |