כפות רגליי מתעתעות בי

באור הזה, הן משתנות.

המיטה קרובה אל הכסא

וזה צמוד אל השולחן

קרוב אליו עד חיבוק אולי.

משם הדלת,
הדרך החוצה,

קלה.

השער חורק מעט,

אבל איכשהוא ידעתי

שתמיד יחרוק.

הגוף קרוב אליי, אני מרגיש

אותו משם, זה הלב

ואלו הברכיים,

משם הדלת,

הדרך פנימה,

אינה קלה.

בדרך כלל, אין יוצא ממנו

אולי רק נכנס, וגם זה בדקויות

שעוביין כמחשבות,

הסדורות כקורים, מקרבות.