שבת מוקדם בבוקר, מתעורר לפני ההשכמה, מציץ לכיוון השעון, עוד כמה דקות יפצח בשיר של לואי ארמסטרונג איזה עולם נפלא.
מנצל עוד כמה שניות להתהפך במיטה, מחכה לשיר הנפלא, שמגלגל אותי החוצה מהמיטה.
פותח את התריס לכדי סדק צר, עדיין די חשוך בחוץ, מרגיש את צינת הבוקר מלטפת ונעימה,

בחוץ שקט שמופר רק ע"י הציפורים שמשכימות קום, מוסיקה של הטבע.

שותה את הקפה, מתארגן לריצה, היום מתכננים לרוץ 20 ק"מ, לחרוש את העיר ברגליים.

יוצא החוצה, מעט עננים בשמים, רוח קלה וקרירה, אולי יתמזל המזל ויהיה צל מהעננים, והרוח תמשיך, והלחות תעלם...

פוגש את החברה, מדברים על המסלול, חימום ויוצאים לדרך.

העיר שקטה, כמעט ואין נפש חיה, למעט רצים "מטורפים", אין עשן מכוניות, פשוט נפלא.

מתכנסים כל אחד למוסיקה שלו, לכאבים שלו, ולדרך שלו לדחוף את עצמו בעליות ובכלל בריצה.

כל אחד לעצמו, אבל הקבוצה נותנת הרבה כח להתמיד.

זה הזמן הכי טוב למחשבות, מכל הסוגים והאפשרויות.

שעתיים של זיעה ניגרת, פעימות לב מואצות וזיכוך הנפש.

רצים, רצים, חושבים וחושבים, מחשבה רודפת מחשבה,

מידי פעם זורק מבט לבתים שבדרך, תריסים מוגפים, אנשים נמים את שנתם.

תוהה לעצמי מי גר שם, אולי נמצאת שם האישה שאותה אוהב ואני אפילו לא יודע מי היא,

האם היא ישנה באלכסון, לבד, מה היא עושה, מנסה לדמין איך היא נראית,

וככה המחשבות מעבירות את המרחקים,

בדרך רואים עוד רצים, כל אחד מהם עולם ומלואו,

כל אחד יוצא ממקום אחר וחוזר אחרי הריצה לעולמו.

מסיימים את הריצה, רטובים, אדומים ומסופקים ברמות נפלאות.

עוד ריצה של שבת...עוד זיכוך...