"זו הפעם האחרונה שאני מתקשרת" מיכל פותחת את השיחה בהתקפה מוחצת, בלי שלום או מה שלומך או כל משפט פתיחה רשמי אחר. "אני יודעת שאת תמיד עושה שבתות וחגים לבד, אבל אולי תצאי פעם אחת מהבועה שלך ותבואי איתנו? יהיה כייף".
"כייף"? אני שואלת, "זה לא בדיוק ההגדרה המתאימה ליום הכיפורים, את יודעת".
"נו, לא התכוונתי לזה ככה" היא עונה. "את הרי יודעת שיש משהו עוצמתי בלעשות יום קדוש כזה יחד, האנרגיות של כולם מעצימות את החוויה, תהיה התעלות רוחנית, אנחנו נוסעות עם עודד וענבר... צפת, כאילו יותר מזה"?

היא שוב התחילה עם ההתעלות הרוחנית שלה, אני חושבת לעצמי. כל הבולשיט הרוחני הזה שכבר מזמן זנחתי, אחרי שנים של סדנאות ולימודים וטיפולי הילינג (שלי לאחרים) עד שבא לי להקיא כבר מזה שכולם אוהבים את כולם (אולי כי זה הרבה יותר פשוט מלאהוב מישהו אחד באמת ועד הסוף, מישהו שישן איתך בלילה וקם איתך בבוקר וחי איתך את החיים במלואם, לטוב ולרע?) והכל מקסים (הכחשה של המציאות או סתם עיוורון זמני?) ואם רק נרצה זה יקרה (ואיך זה בדיוק מסתדר עם הקארמה שאתם מדברים עליה כל הזמן??).

אבל צפת... מזמן לא הייתי בצפת ואני די מתגעגעת האמת. ואולי בכל זאת, אולי אני אצליח למצוא את השקט שלי גם בין כל הרוחניים האלה? אולי זה אתגר בשבילי למרות הכל?
"יש שם מלא בתי כנסת עתיקים כאלה, יש גם אחד ענק של ברסלבים, תפור עלייך" מיכל ממשיכה בלי לשים לב שאני עסוקה בלחשוב (מה שהייתי מצפה ממנה כמישהי כל-כך אינטואיטיבית ורוחנית).
"בתי כנסת"? אני צוחקת... "ממתי אני הולכת לבתי כנסת? הרי מהרגע שהתחלתי בתהליך התשובה לא יכולתי להביא את עצמי למקום הזה. כל פעם שניסיתי הרגשתי עוד יותר ניכור ובילבול. כולם רצים בתפילות ומלא דיבורי חול, עד כדי תחושת זילות שכזו. לפחות כשאני מתפללת בבית אני מרגישה משהו, אני ממוקדת" אני עונה לה. "ומה קשור בית הכנסת הברסלבי בכלל"?
"חשבתי שאת בקטע של ברסלב" מיכל אומרת, לא?
"זה נכון שזה התחיל משם אבל משום מה נראה לי שהיושב במרומים לא התכוון שנתפלג לעשרות פלגים שכאלה" אני אומרת. "חב"ד, ברסלב, קרליבך... כל אחד פוסל את השני וממליך לו איזה רב שרק הוא צודק (ולפעמים הוא אפילו המשיח). תעשי לי טובה, תורה ציווה לנו משה, לא"?
"כן" מיכל עונה. "אז את באה"?
"בטח, אני עונה ואין לי שמץ של מושג מי הוציא לי את המילים הללו מהפה. מתי ואיפה"?
"מחר, 9 וחצי בבוקר אני אצלך ותשימי על עצמך משהו צנוע לשם שינוי" מיכל צוחקת.
"ברור אחותי" אני עונה ותוהה שוב איך זה שאני כבר שנה שומרת שבת, הכשרתי את כל המטבח שלי, לומדת יהדות 3 פעמים בשבוע ועדיין בו זמנית מצליחה לנהל ספא, שזה בערך שיא הפריצות, ולא מוותרת על הים, הג'ינס והגופיה.

למחרת אני מחכה לה בחוץ, לבושה בחצאית ארוכה (טוב, כאלה יש לי מלא, בסגנון הרוחני-זרוק שלי, שאולי משווה לי את המראה הברסלבי שמיכל מזהה בי, ולא רק היא), גופיה שמעליה זרקתי את אחד מהשלים הרבים שהבאתי מהודו, ארוזה עם בגדים לבנים, סידור, 2 קופסאות סיגריות (אחת עד לכניסת החג והשניה שתהייה אחרי שהצום יוצא) ותחושה של משהו אחר, שעדיין לא ברור לי מהו, בלב.

בנסיעה אנחנו שומעות איזה דיסק של בעל תשובה שקיבלתי מחברה, שירים שאני מאד מאד אוהבת וצרבתי למיכל מתנה, שיהיה, למרות שבזמן האחרון אני עסוקה בלהתלבט אם לצרוב מוסיקה יכול להיחשב גזל. מה שעדיין טעון בדיקה.

בדרך מיכל פתאום אומרת שממש מתאים לה לקפוץ לקבר של הרשב"י, כי יש לנו עוד זמן.
"סבבה מבחינתי" אני אומרת, "לקפוץ לרשב"י זה תמיד טוב (אולי חוץ מבערב ל"ג בעומר שכל העולם ואשתו נמצאים שם וזה פשוט בלתי אפשרי)".
כשאנחנו מתקרבות לחניה מיכל מבחינה באיזו דמות ממרחק. "אני לא מאמינה" היא צורחת כאילו כרגע היא זכתה בלוטו במיליון שקל לפחות, "הנה ברק! כמה זמן לא ראיתי אותו, איזה קטע".

ואז אני רואה אותו, אמנם ממש מרחוק, דמות בלבד, לא תווי פנים ולא כלום. אני מזהה שיער ארוך כהה, כיפה לבנה ענקית מונחת עליו, משקפי שמש ואת בעלי. זה הוא, אני יודעת את זה כמו שאני יודעת שמחר תזרח השמש וזה ממלא אותי התרגשות מטורפת, שבו זמנית מלווה ברגיעה ענקית ותחושה שסוף-סוף חזרתי הביתה, חזרתי אליו, אחרי שנים, ואולי אפילו גילגולים, של להיות בלעדיו.
אני שותקת, התחושה המדהימה הזו מרגיעה אותי כאילו שאני עכשיו צוללת במעמקי האוקיאנוס, בתוך הכחול המדהים הזה, ואפילו לא שמה לב שמיכל כבר עצרה לידו ופתחה את החלון שלי והיא צועקת לי עכשיו באוזן "מה העניינים ברק"? והוא עונה לה "מיכלי, מה קורה"? "שניה, אני רק חונה" היא אומרת.

עכשיו אני עומדת ממש מולו, עדיין לא רואה את העיניים שלו שמוסתרות מאחורי משקפי השמש. הוא ומיכל מדברים, ומהדברים שלהם מתברר לי שהם למדו יחד קבלה אצל איזה רב מקובל שמעולם לא שמעתי עליו.
"מה שלומך"? אני מתערבת להם בשיחה. "מצויין, ישתבח שמו" הוא עונה. "אנחנו מכירים?" "בזה הרגע הכרנו, אם לא שמת לב, אני מחייכת, גילי". "ברק" הוא עונה בחביבות מהולה באדישות. אישתך היקרה, אני מוסיפה בשקט בלב. רק תצא מהאדישות ותבין בעצמך, מעניין כמה זמן ייקח לך...

וככה זה נגמר, הם דיברו כמה דקות, הוא סיפר למיכל בהתלהבות שהוא בדיוק חוזר ממקווה האר"י הקדוש, פעם ראשונה בחיים שטבל שם והיה מדהים והיא מספרת לו שאנחנו נוסעות לעשות את החג בצפת.

בדרך אני שוב מוצאת את עצמי שקועה ברגיעה הזו, מה שכנראה נראה למיכל קצת מוזר. "הכל בסדר איתך?" היא שואלת. "בטח" אני עונה. "מצויין". אם רק יכולתי לספר לך, מיכלי היקרה, איזו שליחה את, אני חושבת לעצמי. עדיין לא, את עוד תדעי, בקרוב.

וככה הוא נעלם לי בפעם הראשונה. אח"כ תהייה עוד פעם שהוא יצוץ וייעלם, בחתונה של חברים משותפים שמסתבר שיש לנו. חתונה שניפגש בה בדיוק חודש אחרי אותו יום, חתונה שבה נמצא את עצמנו רוקדים לבד על הרחבה אחרי שכולם כבר התעייפו ופרשו, עד שהתקליטן יפסיק לנו את המוסיקה ונשים לב שכמעט ואין אנשים, אפילו החתן והכלה כמעט והלכו.
הוא רקד איתי כמעט כל הערב, השתוללנו על הרחבה, קפצנו, שתינו, צחקנו. הזכרתי לו שנפגשנו אצל הרשב"י, למרות שהוא דווקא זכר אותי. אח"כ הוא יספר לי שהוא חשב שאני חמודה וזהו, האסימון נפל לו רק בחתונה וגם אז ייקח לו עוד חודשיים לבקש ממיכל את הטלפון שלי, אחרי שהרב המקובל שלו יראה אותי באיזה טיול לקברות צדיקים שמיכל סחבה אותי אליו עם הקבוצה שלהם (אמרתי שליחה, לא?), ויגיד לו שלמיכל יש איזו חברה נחמודת (כן, זה בדיוק היה הביטוי שהוא בחר) ןברק יגיד שכן, זו גילי, פגשתי אותה לפני כניסת יום הכיפורים אצל הרשב"י, אחרי שטבלתי פעם ראשונה במקווה של האר"י. ואז הרב יגיד לו שזה מעניין, לא?

רק אז הוא ימצא את האומץ להתקשר אלי. יומיים וחצי אח"כ הוא יציע לי נישואים וחודשיים אחרי זה נתחתן, כדת משה וישראל, בחתונה הכי שמחה ומלאת קדושה שאפשר.

בשנה שלאחר מכן נעבור מלא מאורעות, נתקדש באמונה. אני אאסוף את השיער הארוך שלי כל בוקר לתוך כיסוי ראש ואפרד רשמית מבגד הים והג'ינס והוא יספר את השיער הארוך שלו. אני אצטרף ללימודי הקבלה, מיכל תעלם כאילו בלעה אותה האדמה (אולי כי ככה זה עם שליחים, ברגע שסיימו את שליחותם הם עוברים הלאה?), נעבור שתי דירות עד שנמצא את עצמנו בבית שלנו במושב, ניכנס להריון, נבלה 30 שעות הזויות לחלוטין בחדר לידה ונקבל במתנה את הצדיק הקטן שלנו, שעכשיו ישן לו בשקט ושלווה בתוך המנשא, צמוד אלי.

ובאותה השנה הוא גם ילמד אותי איך נוסעים בזמן...