לפני שלושה שבועות סיימתי פגישה עם וועד יישוב בשעת לילה מאוחרת. הייתי מאוד עייף ורציתי כבר לשוב לביתי וללכת לישון. בסיום הישיבה ניגש אלי אחד מחברי הוועד ואומר "יש לי שאלה.......  "אוקיי.... חשבתי לעצמי. "אין לי כוח לעוד שאלות עכשיו..... "כן.... במה אני יכול לסייע...? שאלתי את האיש.  "תשמע... בעוד שלושה שבועות המושב מארח קייטנה של ילדי איל"ן... ילדים מוגבלים....  אתה יכול לעזור במשהו....?  שאל האיש. "תשמע... עכשיו מאוחר... תתקשר אלי בבוקר.... נשב... נחשוב על משהו....  "בסדר גמור... הוא ענה לי ושנינו עזבנו את המקום. 

הלכתי לדרכי והמחשבות התחילו להתרוצץ במוחי. הגעתי הביתה והמחשבות ממשיכות. "מה אני יכול להוסיף...? במה אני יכול לעזור...?  מקלחת, נכנס למיטה ומנסה להירדם. המחשבות מתרוצצות. תכניות, רעיונות. "נעשה ככה... נעשה ככה.... שעות של הרהורים ומחשבות, רעיונות ושיקולים.  הבוקר מגיע ואני מתעורר לתוך הסיפור הזה. המסגרת כבר מתחילה להתגבש. "אנחנו בשיטור הקהילתי נארח את ילדי הקייטנה למספר שעות של כיף.... עם הרעיון הזה הגעתי למשרד. התחלתי להתייעץ עם הקצינים והרעיון החל לקרום עור וגידים. 

מתיישב מול המחשב ומתחיל להקליד את מכתב ההתנעה (מה לעשות? ארגון גדול כמו משטרה מחייב ביורוקרטיה) המכתב מוכן, רשימת מכותבים, רשימת דרישות, רשימת משתתפים, רשימת צרכים. לא מדפיס אותו כי כל רגע יש שינוי, עולה רעיון חדש ונפסל רעיון אחר. שעות שאני עוסק בעניין הזה. מתייעץ עם קולגות. 

בצהריים מגיע אותו חבר וועד מושב לפגישה שנקבעה בבוקר בטלפון. האיש מגיע ומסביר כי מדובר בקבוצה של 12 ילדים בגילאי 13 עד 18, כולם מוגבלים מאוד ולכל חניך מוצמדים בין חונך אחד לשלושה. אני מהנהן בראשי והאיש ומקבל סקירה על אופי האירוח.  הרעיון מוצא חן בעיניו וביחד מחליטים להריץ את הפרויקט, נקבע תאריך ושעות. אני מציע לארח את הקייטנה למשך שלוש שעות והנציג מקצה לי שעתיים. קצת משא ומתן ומתפשרים על שעתיים וחצי. הכל סגור מבחינתו ואז אני מבקש את רשימת החניכים בקייטנה. אני נשאל מדוע זה חשוב לי ועונה "הפתעה". "תסמוך עלי שאם אני מבקש אז יש סיבה.....  "אוקיי, ברגע שתהיה לי רשימה כזו אשלח לך.... הוא עונה. 

הימים חולפים, הפקודה (ביורוקרטיה במיטבה) נכתבת למרות שעדיין אין אישור רשמי ע"י הפיקוד.  יש כללים בארגון אבל לפעמים ולמען מטרות מסוימות אפשר קצת לעגל פינות ולכתוב פקודה גם ללא אישור. וכל המשתתפים מעודכנים. ההיענות בשיאה. כל חבר שהתבקש  מיד הסכים... למרות שעדיין אין אישור. הימים חולפים והתאריך מתקרב. האירוע מתוכנן ליום ג'. בצהרי יום א' מתקבל האישור המיוחל ומבחינת המערכת מרכז השיטור הקהילתי יארח את ילדי הקייטנה כמתוכנן. שמחתי מאוד שהתחלתי בכל הפעולות גם ללא אישור ולא המתנתי לאישור. 

עוד פה ושם מכשולים שצצו  והוסרו והיום הגדול מגיע. נקבע כי האירוח יתחיל בשעה 09.00ויסתיים בסביבות 11.30. כל המשתתפים מתרכזים במקום המיועד ברחבת מועדון היישוב. החניכים עדיין בחדר האוכל  בארוחת בוקר והשוטרים מנצלים את הזמן להקמת אוהל גדול ומקושט, עשרות דגלים, שולחנות מצופי מפות. תצוגת אמצעים מרשימה, הניידות מצוחצחות ומבריקות חונות סביב האוהל ומהוות תפאורת רקע  מתאימה.  הילדים מגיעים. רכב ההסעות מגיע וממנו יורדים אט אט החניכים. מתא המטען נשלפות כסאות הגלגלים  והילדים מתחילים להתקבץ מול האוהל. לאט לאט, בביישנות.  לאחר שכל החניכים הגיעו והסתדרו בחצי מעגל מול חזית האוהל פתחתי בדברי הסבר קצרים ו...ההפתעה הראשונה. לכל חניך הוכן תג שם עם סמל משטרה (לכן נדרשה רשימת החניכים) קראתי שם שם והענקתי את תג השם לחניך או לחניכה. גאווה גדולה הציפה אותם ברגע שתג השם הוצמד לחזם. הסברתי שכמו לנו השוטרים יש תג שם כדי שיידעו איך לקרוא לנו כך גם להם הכנו תגי שם.  בהמשך נכנסו הילדים לתוך האוהל, כל ילד עם מלווה או שניים ושם קבלו הסבר על כל פריט ציוד, מה הפריט, למה משמש. והשיא היה שהילדים ממש התבקשו לגעת, למשש, להרים, להחזיק, ללבוש, להצטלם עם פריטי הציוד. המון אושר נראה על פני הילדים. הבחנו ממש שהם מאושרים. האושר אגב. גרם  גם לקשוחים שבשוטרים לבצבוץ דמעה. הילדים הללו  ממש היו מאושרים. באחת העמדות עמדו שני בלשים לבושי אזרחית. הם הסבירו על אמצעי ההסוואה השונים וכל ילד שרצה בכך נצבע בצבעי הסוואה אמיתיים. הילדים פשוט המתינו בתור עד שנצבעו בצבעי הסוואה ולבשו את חליפת ההסוואה. המון תמונות, המון שאלות, המון הסברים ובעיקר שמחה וחיוך. 

בשלב מסוים נערכה הפסקה בתצוגה ולילדים הוכנה הפתעה נוספת. שוטר כלבן עם כלב סיור ותקיפה הגיעו והציגו מעט מיכולות הכלב. הכלב תרגל תפיסת חשוד (שוטר) ואף תרגל גילוי חשוד שהסתתר על עץ. הילדים ישבו פעורי פה והביטו בתרגילים כלא מאמינים. והעיקר כי כל זה נעשה לכבודם. הילדים מוכי גורל אלו כנראה לא מורגלים לתצוגה או פעילות שהוכנה לכבודם והפעם כל זה הוכן להם ורק להם. 

סיימנו את תצוגת הכלבן והילדים חזרו לאוהל להמשך התצוגה, עכשיו כבר היה יותר פשוט, הילדים כבר חשו חופשיים יותר ובהחלט שיתפו פעולה. פשוט תענוג היה לראות שוטר גדול וקשוח ניגש לילדון צעיר , מתיישב לידו ופשוט מסביר בסבלנות, עונה על כל שאלה, מסייע לילד להחזיק את הרובה הגדול והכבד, להביט במשקפת.  פשוט מדהים. עד כשי כך מדהים שלא הצלחנו לסיים את הפרק הזה ולעבור להפתעה הבאה. 

בשלב מסוים נאלצנו לבקש בתקיפות לסיים ואז ההפתעה. העמדתי ארבע ניידות עם נהגים וכל ילד (עם מלווה) הוזמן לסיבוב בניידת, סוכם על סיבוב קצר בן 15 דקות. אז התברר שהילדים פשוט התמכרו וסרבו לסיים, רצו עוד ועוד. רבע השעה הפכה לשעה ויותר. הנהגים פשוט שיתפו פעולה ולא שבו. המשיכו לטייל עם הילדים בכבישי המושב, מחוץ למושב ואף בשטחים. את הסירנות שמענו מרחוק. הילדים שוחחו ביניהם ברשת הקשר בגל שהוקצה במיוחד והשמחה רבה. 

היה קשה, לוגיסטיקה, בירוקרטיה ומה לא?  היה חם, לח.  המון זיעה ניגרה ביום זה, אבל כל זה מתגמד לנוכח האושר של הילדים. הספיק להביט בעיניהם ולראות את העיניים המחייכות כדי שכל הקשיים יתגמדו ויהפכו לכלום. לראות את השוטרים הקשוחים משתפים פעולה עם הילדים הייה שווה לי הכל.  אני יכול לסכם בשורה קצרה. "ילדי איל"ן.... נתתם לי הרבה יותר ממה שנתתי לכם.....

בשם שוטרי ומתנדבי משמר הגבול שפלה אני מודה לכם ילדי קייטנת איל"ן