"פסלים קטנים על עצים כרותים"... 

בהמשך לפוסט "פגשתי את עצמי ב 1982 "

הכרזה על טריטוריה וגבול באמצעות פסל ושאלות זהות כאן בישראל הובילו ב 1985 לתערוכת יחיד בגלריה ביפו. שם התערוכה  "פסלים קטנים על עצים כרותים"....

בפוסט הקודם ציינתי שמשנות השבעים ואילך מתקיימת פעילות אוונגרדית שנבעה מהזעזועים הפוליטיים והחברתיים שפקדו את מדינת ישראל אחרי 1967 (מלחמת ששת הימים), ובמיוחד אחרי 1973 (מלחמת יום כיפור). רקע המחלוקת הציבורית בשאלות של שטחים, מקומות קדושים, היסטוריה לאומית וגבולות המדינה הפעילו את האמנים במיפוי וסימון טריטוריות בתוך הנוף ובחומריו כהזדהות מעשית בתוך הטבע וכעשייה אמנותית המקיימת דו - שיח עם סביבתו.  

לקחתי את הסביבה אל תוך הגלריה... אחרי איסוף עצים כרותים מיערות נס הרים ושאריות  עצים שאספתי מפחי האשפה של נגריות ביפו. התוצאה בחלקה בצילומים מהתערוכה... פסלים קטנים על עציים כרותים נולד כרעיון מטפורי שביקש לגעת בתחושות מעורבות כאן בארץ ישראל... לנוכח התמורות המהירות והקיצוניות שחלו בחברה הישראלית  לאחר מלחמת "ששת הימים", קשה היה לגשר בין המציאות לבין ערכיה של תנועת עבודה - שוויונית, שיתופית, פשטות הליכות, התחדשות תרבותית, רוח התנדבות, טוהר הנשק, קשר לאדמה, כערובה לגאולת  היחיד והעם. כהיפוך של אותם אידיאלים, החל תהליך מואץ של האדרת הכוח, התעשרות היחיד וצרכנות ראווה - סממנים שהחצינו באופן בוטה את הקיטוב בין שכבות האוכלוסייה.  

כל אותם סדקים בזהות הישראלית, הוארו בבת אחת בעקבות מלחמת יום כיפור. התפישה הלא ריאלית של היכולת הישראלית ושל מעמדה בזירה הבינלאומית התחלפה בחרדה קיבוצית ובהתערערות האמון במוסדות הביטחון על כושרו בהגנה על גבולות המדינה. מלחמת "ששת הימים" ומלחמת "יום כיפור" מסמנות מפנים מכריעים בתהליך שבו עלה מחדש מבנה שאלת הזהות של החברה הישראלית מתוך חורבות הערכים הציוניים.    

נוצרה תחושה של זהות תלושה משייכות אורגנית למקום, דווקא כאן בארץ ישראל, מקום שבו היינו צריכים להשתחרר מן המקום העיוור שבזהותנו. אני הלאומי הופך למקום של זהות עקורה.   פסלים קטנים על עצים כרותים....