מותשת מלעבוד באמצע סלון הומה אדם, מותשת מכך שאני מגשימה חלום בתנאים בלתי אפשריים עם ילדה שנמצאת עדיין 24/7 בבית, מאושרת, טובת לב ומלאת מחוות של "קחו אותי למרומים" נחמנים מאומנים שלי ואני לפחות עד אחר הצהריים מנסה לסיים עבודות. והיום, הלכתי לפגישה, מה הלכתי, איזה הלכתי? התנעתי את האוטו- מטי שלי, הפעלתי את הגי פי אס, שכבר קיבל אלצהיימר מרוב שיממון ו......טסתי נמוך במהירות מותרת, אל עבר רמת הגולן, המקום האהוב עלי ביקום. כשיצאתי מן הבית, עדיין הייתי פקוקה מלחצים, זו בעצם לא היתה יציאה באמת, זו היתה מן כפייה לפגישה ש...ממש לא בא לי עליה. אבל אז התנעתי והשילוש הקדוש הזה: אוטו, רדיו, רמת הגולן, עשה לי איזה מן התרחבות בית חזה ונקבוביות עור, כזו שאפילו טיוהר תמהוני קוסטריקי ישראלי לא היה מצליח לעולם לעשות לעדת מעריצים המייררים עליו, נרגעתי, נשמתי, ו....התמלאתי השראה גולנית פראית, מרחבים צהבהבי קיץ ושדות מוקשים עושים לי את זה כנראה. ובעלותי את הרמה הדרומית, געגוע לערב משפחתי ישן של קיץ 1984 בתוך פורד קורטינה לבנה בדרך לגשר אריק, קיבצ'ץ לי ת'לב. כמה תמימות וכמה קסם היה אז ברגעים הללו של התמזגות המשפחה, עם כנרת מתרחקת ובזלות הולכות וקרבות ברקע צהוב פראי הררי וכמה קטנות ותלות בחסדי משפחה היתה שם, ברגעים שהחסד המופלא היה חזק מכל פיקחון שעתיד היה להגיע. זה היה היום בו התאהבתי, התאהבתי ברמה גבוהה, היא בעבורי משפחה שלמה ומאושרת, היא בשבילי נוף ילדות, נוף יום אחד בילדות שלמה שעוצמתו הקוסמית, העוצמה שבהתמזגות עם הטבע נצרבה לה אי שם בפנים והפכה לחריטה עמוקה של אהבה ראשונה, מדוע בעצם? זה היה החופש, החופש במלוא מובן המילה, שם בצהוב הזה עצר הזמן מלכת. וכשאני נוסעת לשם לבדי, אני חוזרת אל החופש, אל סוסי הפרא רחבי האגן המשוטטים במרחבים מלאי חירות ושלווה. בעבורם הגולן הוא הכל חוץ משדות מוקשים מאיימים, בעבורם הגולן הוא היותם אווייתם, בעבורי גם.
|