במסגרת המדור "הכה את הפרה הקדושה" אני מביאה כאן סיפור שכתבתי לפני כשנתיים כמענה לתרגיל בשם "מיתוס ישראלי" שניתן בסדנת הכתיבה של יורם סלבס. משום מה לאחרונה (אולי זה סימפטום של גיל המעבר המתקרב - הלוואי) אני מרגישה דחף עז להיות קצת פרובוקטיבית, למרות שבמקום תגובות זועמות להן אני מייחלת אני זוכה בעיקר להתעלמות כואבת.
"דמטר היא הארכיטיפ האימהי. היא מייצגת את הדחף האימהי המתגשם באמצעות ההיריון או על ידי הזנה גופנית, פסיכולוגית או רוחנית של האחרים. עוצמתו של ארכיטיפ זה יכולה להכתיב את מהלך חייה של אישה, ויכולה להיות לו השפעה רבה על האנשים האחרים בחייה, הוא יכול להביא אותה לידי דיכאון אם הצורך שלה להזין נדחה או נמנע?" גין שינודה בולן, אלות בכל אישה
שיחזרתי את האירועים בחודש האחרון והבנתי שטעיתי בחישוב. הדבר היכה בראשי תוך כדי טיול עם בעלי ביער ירושלים. למחרת הלכתי לבית המרקחת. אחרי חמש דקות הופיע הקו הכחול בחלון. האם נגזר עליי לעזוב את מקדש אתנה ולהתחיל לעבוד את דמטר, המכונה בארצנו חוה או שמא שרה או רבקה או לאה או רחל? בני המשפחה והחברים המעטים שסיפרתי להם התמלאו תקוה שסוף כל סוף אתעשת ואצטרף למחנה הנכון. כאן כולם זובחים על מזבחה של דמטר. ארטמיס, אתנה והסטיה הוגלו מכאן מזמן.
בארץ כל אחת רוצה להיות אמא. כולם מסכימים שזה טבעי שאשה תהיה אמא ולא משנה עד כמה מלאכותית ההפריה. ומי שאומרת שהיא לא רוצה להיות אמא או שהיא משקרת או שהיא עדיין לא מודעת למה שהיא באמת רוצה. "ודאי שאת רוצה ילד – אני רואה איך את מסתכלת בבן שלי." אמרה לי פעם אמא צעירה, שנשאה תינוק שמן ולא כל כך נאה, אחרי שחייכתי לעברו כדי לשאת חן מלפניה. קרה גם שהוספתי לחיוך מחוות פוצימוצי ואז אמר לי אבא של תינוק אחר, דוקא סימפטי, שממש חבל שאני מתבזבזת.
לא ידעתי למי לפנות. שמעתי שיש אגודות שעוזרות. מצאתי מודעה בעיתון "עזרה לנשים בהריון בלתי רצוי". התקשרתי. לא היה לי נעים לטרוק את השפורפרת, אז שמעתי עד סופו את הנאום על כמה חשוב מוסרית להוליד את הילד ואפילו הצעה שיעזרו לי במציאת הורים מאמצים. העיקר לעשות ילד. זה מעשה של אחריות, גם אם זורקים אותו. אשה המביאה ילד לעולם, ואין זה משנה אם לילד אין אבא, או שהוא רעב כי אין לאמו כסף לקנות לו אוכל, היא במחוזותינו אשה אמיצה ואחראית. להבדיל, האשה שאינה רוצה ילדים נחשבת לתמימה ולא מודעת.
לפני כמה שנים חברה קרובה, שבקושי אספה כוחות פעמיים בשבוע כדי לקום לעבודה המאוד חלקית שבה החזיקה, חשבה להפוך לאם חד-הורית והחלה בסדרת הפריות מלאכותיות.
"את חושבת שאהיה אמא טובה?" שאלה.
"נראה לי שלא יהיה לך כוח לגדל ילד לבד" עניתי בכנות (אמרתי כבר, זו היתה חברה קרובה).
"אבל אני אוהָב לעשות איתו מלאכת יד" אמרה.
הרגשתי שאפילו שאנחנו חברות קרובות, לא נעים לי לומר לה: "מותק, לא עושים מלאכת יד עם תינוק. הולכים איתו על הידיים במשך שעות בלילה כאשר הוא צורח מכאבי בטן בגלל הגזים". למזלה היא מצאה בן זוג לפני שהיא הצליחה להיכנס להריון והיום הוא מפרנס את שני הילדים הממצים את מעט האנרגיה שיש לה. למזלה הוא גם מהסוג ה"עוזר".
לבסוף היתה זו היא שנתנה לי את הכתובת הנכונה (זה היה לפני שנכנסה לפאזת האובססיה של האמהות בכל מחיר). הגעתי לבניין ברח' קינג ג'ורג. עליתי לקומה רביעית (בלי מעלית) ושם פגשה אותי מתנדבת חמודה, שהסבירה לי שאין לי תירוצים מתאימים כדי לעבור ועדה רגילה, אלא אם כן אפנה לפסיכיאטר (בארץ רק משוגעות לא רוצות ללדת ילדים). היא המליצה לי לפנות לרופא X.
X הרגיש צורך לנסות לשכנע אותי ללדת את התינוק. "את כבר לא צעירונת, אחר כך אולי יהיה מאוחר מדי." (זה מה שאומרים תמיד אלו שכבר מאמינים לאשה שהיא באמת לא רוצה ילד כרגע: "אחר כך זה יהיה מאוחר מידי וכבר לא תוכלי להתחרט". כאילו שאחרי שילד נולד אפשר להתחרט ולהחזירו לבטן). כש-X ראה שאני לא נרגשת במיוחד מהאיומים שלו הוא הסכים לקחת על עצמו את הכל, כולל הפסיכיאטר שמעולם לא פגשתיו וכולל ועדה ששמה יולנדה. כל זה תמורת X אלפי שקלים (הפלות מלאכותיות לא ממומנות על ידי קופת חולים אלא אם כן יש סיכון לאם או לתינוק. לעומת זאת, טיפולי פוריות והפריות מלאכותיות זוכות למימון, בלי לבדוק אפילו האם האמא עלולה להוות סיכון לתינוק. יותר מזה, בארץ הזו הסגידה לדמטר כל כך מוחלטת שיותר חשוב לספק את ה"צורך" של אשה להיות אמא מאשר לספק תרופות שיכולות להציל חולי סרטן).
יולנדה פגשה אותי במרפאה ששכנה בקומת הקרקע של מגדלים יוקרתיים. היא נתנה לי למלא טופס. אחר כך אחות חביבה נתנה לי כדור. X רק אמר שלום. אחרי יומיים הייתי צריכה לחזור למרפאה. היו שם עוד ארבע נשים. אחת הרגישה בחילות ונכנסה לשכב בפנים. את חמש השעות של הציפיה לדימום ביליתי עם שלושת האחרות ועם בעלי בחצר הפנימית. אחת מהן ביקשה מבעלי סיגריה ותוך כדי נשיפת העשן סיפרה שהיא לא גילתה בכלל לבעלה והיתה צריכה למצוא איזה סיפור כיסוי. נדמה לי שהיא אמרה לו שהיא הולכת לאיזשהן בדיקות. כל עוד אשה רווקה ואין לה ילדים מסתפקים בעטיית מבט רחמני וחוסכים ממנה את התוכחה. אם חד-הורית בהחלט נחשבת לגיבורה לאומית, אבל לא כולן יכולות להיות גיבורות. לעומת זאת, אשה נשואה שלא רוצה ילד היא אנומליה שיש למצוא לה הסבר כלשהו בעבר רצוף טראומות בו יש לטפל דחוף כי השעון מתקתק. אפילו הפסיכולוג שעבר איתי פעם קברת דרך לא קטנה הרגיש שהטיפול לא ממש הצליח כי גם בסופו לא התמלאתי תשוקה לגדל עולל פרי בטני.
בתום חמש השעות הייתי בעיקר רעבה. אמרתי לבעלי שאני רוצה לאכול בחוץ. התיישבנו ב"עטרה". תוך כדי בליעת תפוח אדמה ממולא בפטריות ושמנת לא הפסקתי להתבדח ולצחוק. בעלי תהה איך ייתכן שאני כל כך עליזה. "הו אתנה יקירתי, הם לא הצליחו לשכנע אותי להחליף את נאמנותי" אמר ליבי.
ובכל זאת, עד היום לא בכל מצב אני מעיזה לומר שעברתי שתי הפלות מלאכותיות (נו. כן, שוב פעם לא נזהרתי). מילא אשה שלא נכנסה מעולם להריון, אבל לוותר על הצ'אנס אחרון שלי, זה כבר נשמע לאנשים יותר מדי. על אף השנים שעברו עדיין אני יראה, כנראה, מעובדיה הקנאים של דמטר. |