| כעבור שלוש שנים איבדתי את מה שחשבתי שהיה חשוב לי מכל- עבודתי ב סאמר סקול . היה זה אחד מאותם מחנות קיץ אטרקטיביים למתנדבים מכל העולם. העברתי שם את מירב שנות בגרותי, כאילו סירבתי לצאת מ מחנה קיץ אל החיים המציאותיים. הוגדרתי אז כאחראית חדר מדפסת . תפקיד זה ייתכן ונשמע לכם כאפרורי וחסר טעם, אך נהניתי ממנו לעין שיעור. בביתן קטן צבוע בצבע לבן מתקלף ביליתי שעות רבות בבדיקה ובתפעול של מדפסות מכל הגוונים והסוגים: מדפסת לייזר, מדפסת צבע ו מדפסת משולבת . שעות ישבתי רכונה מעל המכונות האלו, שעבורי סימלו יותר מכפי שהבנתי באותה תקופה. היה בהם קסם שקשה לי להסביר במילים ברורות מבלי להיחשב כסכיזופרנית או סתם מטורללת ללא תווית מוגדרת. הרגשתי כאילו המדפסות מדברות אליי, ועדות מילותיהן מצויות בדפים הלבנים המעוטרים בדיו בשלל צבעים. במיוחד הייתי מוקסמת מ מדפסות לייזר . לא יודעת אם זה קשור לאופן פעילות של המדפסת עצמה, אלא בגלל השם שלה "לייזר". הרגשתי שהמדפסות בראיית הלייזר שלהם יכולות לקרוא את השאלות הרבות שנצברו בי בכל שנות חיי, והן נותנות מענה. מפעם לפעם מיכאלה היתה באה לבקרני, ויחד היינו יושבות שלובות ידיים, בדממה שהופרה אך ורק באמצעות צלילי המדפסות. היה משהו במיכאלה שאפשר לי להיות אני מבלי לפחד יותר. היה בה משהו חופשי ומרתק. מצד אחד היא היתה תוססת ואנרגטית, ומצד שני ידעה גם להיות עצורה ושקטה. הקונטרסט הזה של שני יסודות מנוגדים, עורר בי מעין תחושת שלמות, ולא קונפליקט, כפי שרבים נהגו לכנות את היחס אליה. היא סיפרה לי פעם חרישית, כשהמדפסות שתקו, שהיא שכבה עם מישהי מהסגל של המדריכות. שאלתי אותה אם היא לסבית , והיא התקרבה אליי במעין זינוק מפתיעה ונישקה אותי על שפתיי. "הנה" היא אמרה בבת שחוק חיננית "נישקת בחורה- גם את אחת מה לסביות ". הייתי נבוכה מאוד. זו הפעם הראשונה שבחורה נישקה אותי, ונראה היה לי שזה מצא חן בעיני. והיא, כמו קראה את הריגוש המוחנק בי והשאלות הגואות, לחשה בחום "אני מקסימום דו מינית . אולי גם את". מאז אותו יום של נשיקה עלומה ולמרות שתיקת המדפסות, הקולות בראשי הפגינו מחאה, ורציתי להתפוצץ מתשוקה שקרמה עור וגידים והפכה להיות המניע העיקרי של חיי באותה תקופה. המדפסות חדלו מלעניין אותי, וניסיתי להתחמק מעבודתי שם. אולי פחדתי שכמו שהם מדברים אליי, גם אני אולי מדברת אליהם, ולא הייתי מעוניינת שישמעו אותי. המחשבות שלי לא היו כל כך הגיוניות. חשבתי על זוגות של חרקים, והם עומדים אחד מול השני. החרק בן מתקרב אל החרקה בת, והיא נרתעת, ונצמדת לחרקה בת אחרת. ולצד שני הטורים של בנים-בנות, עמדה לה משפחה חדשה של חרקים, שהגיעה לאזור. המשפחה הייתה מורכבת מאבא-חרקה אמא-חרק ובת-חרקה, וכשהורו להם להצטרך לטור המגדרי, הם לא ידעו מה לעשות עם הבת-חרקה. הכריחו אותם לבחור בין הצטרפות לטורים או עזיבת האזור, והם החליטו שדי להם בכל הנדודים, והצטרפו למסדר. הבת חרקה, שמשהו בי אמר לי שזו בטח אני, לא ידעה לאיזה טור להצטרף. להיות עם אבא או עם אמא? לבחור בלי להיות שלמה עם הבחירה? או להשאר לבד בצד? כך המשכתי להרהר בנושא החרקים זמן רב, עד כדי שהמחשבות אודותם הגיעו לכלל גוזמה. כל החרקים התערבבו בינם בין עצמם, חרקות עם חרקים, חרקים עם חרקים, חרקות עם חרקות. הכל היה מעורבב כמו במסיבת swingers חסרת מעצורים. אז כבר לא ראיתי בדמיוני את החרקה הבת הקטנה, אלא ראיתי את עצמי יושבת על ענף ממעל למחול האקסטזי של החרקים ורועדת כמו ענף שבור. כעסתי על אבא ואמא. איך הם יכול להפקיר אותי ככה? בי זהות מינית מוגדרת? בלי לבחור צד? התכחשתי באותו רגע להורות שלהם והגדרתי אותה כ הורות אחרת ומופקרת. כך עברו להם מספר שנים, ולא ראיתי את מיכאלה. התרחקתי מאוד מכל חברי הקבוצה, ואף לא מצאתי נחמה במדפסות. הייתי לבד, לרוב ישובה על עץ מחוץ לחדרי וחושבת על מחול החרקים הדמיוני. באחד הימים מנכ"ל של חברת יחסי ציבור באינטרנט הגיע למחנה שלנו, ורצה להתרשם מחיי החברה והלימודים על מנת לפרסם אותו באינטרנט. מסתבר שהמחנה נקלע לקושי תדמיתי ונזקק ל ייעוץ תקשורתי על מנת לעשות ניהול משברים נכון. בין היתר הוא הגיע לחדרון המדפסות שלי, והוא לא אהב מה שהוא ראה שם. הוא טען שעל מנת לעשות יחסי ציבור טובים יש גם לשפר מספר דברים בפועל, ובראשם הוא היה סוגר את חדר המדפסות, ובונה במקום גוף שיתפקד על תקן של אתר הכרויות , על מנת להביא יותר צעירים למחנה למטרות של הכרויות וחתונה. כמעט מיד הרסו את חדר המדפסות שלי, ואני הרגשתי שיותר מדי זמן התלבטתי עם עצמי מה אני רוצה בחיים, שלא התייחסתי לדבר היחידי שנתן לי משמעות- המדפסות. וכעת החדרון איננו, ואני אינני, עזבתי. |
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה