- 'אני אפילו שנאתי אותך'...

בוםםם, הרגשתי חור בבטן. חור ענק שנפער ברגע. אני קוראת את המילים שלך, את האכזבה, את הכאב - ונאלמת.

שנאת אותי?.. אותי?.. איך זה שגרמתי לך לשנוא אותי,  איך?...  התפתלתי בתוכי.

שתקתי. והדמעות חנקו אותי. לא חשבתי שתוכל לשנוא אותי. 

היום אתה יודע שגם כש'ברחתי', אהבתי אותך. אהבתי מאוד. רציתי אותך. התגעגעתי אליך. אל כל מה שיש בך... הייתי זקוקה לך יותר מכול אדם אחר, אבל לא יכולתי לעשות עם זה כלום. לא הצלחתי להתגבר על התחושות הקשות שנבטו בי באותם ימים,  על הפחדים הקיומיים ששיתקו אותי. על המבטים הבוחשים בי מכל עבר. נדמתי. נעלמתי בתוכי.  ברחתי.

אחרי השיחה ההיא חשבתי עליך... על המילים שלך, על הכעס והאכזבה העמוקה ובעיקר על התחושה הכל-כך קשה הזאת - לשנוא. לשנוא אותי. לשנוא את מי ש'רגע' לפני מאוד אהבת.

עצמתי עיניים ונדדתי אל מחוזות רחוקים, ונזכרתי בה - בתחושה הזאת. ידעתי אותה עוד מפעם, כשהייתי ילדה קטנה. אהבתי אותו, אהבתי מאוד... אהבה של בת לאבא, לאבא הנערץ שלה. ואיך ב'רגע' של משבר - שנאתי! שנאתי אותו על הכאב שגרם לאימא שלי, לנו.   עבר זמן - המון זמן עד שהתחושה הקשה הזאת שכחה בי. עם השנים הבנתי. סלחתי... אבל צלקת קטנה עוד נותרה אי-שם.

היום אני יודעת עד כמה פגעתי בך אהוב שלי, אני מרגישה אותך, אני רואה את המבט בעיניים. אני מצטערת. אני כל-כך מצטערת שגרמתי לך לשנוא אותי ולו לרגע אחד... סליחה.