למה, למה, למה בחיים אין כללים פשוטים כמו בהישרדות? 

למה אין פסלון חסינות שאפשר לשלוף אותו בפרק ההדחה כשעומדת מולך היפיפייה התורנית ומסבירה לך שזה לא אתה זו היא. או אתה. ואתה כבר מבולבל לגמרי. והיא כבר מכירה אותך מספיק בשביל לומר לך בפשטות שהיגעת לפרק ההדחה. במלים אלו בדיוק. או שהיא אומרת לך.. שהיא מודחת. ושוב אתה מבולבל. הדחה עצמית? לפי איזה כללים את משחקת? זה לא כתוב בתסריט. 

למה אין פרומו שמזהיר אותך שהפרק הזה עומד להגיע? כדי שתחסוך לעצמך את המבוכה ולא תגיע. 

 ואולי תגידי לי.. תבוא עם הלפיד. אני כבר אבין. לא צריך יותר. 

ואז יש את מועצת השבט. רק גיא זוארץ חסר שם בתפקיד הקריין שברקע. או בריאיון אחר כך. תגיד, איך הרגשת? תשמע. הופתעתי. תקעו לי סכין בגב (עאלק תקעו. אחותי. את תקעת. וסובבת.). בסך הכל שיחקתי את המשחק. בחיים אני אחרת. 

ציירת לי לב על הפתק כשכתבת את השם שלי עליו? אמרת למצלמה שאת מתנצלת אבל אלה כללי המשחק? מרוב הדחות התערבב לי כבר הכל. בחיים שמים פתק? במשחק שמים. לא. בחיים שמים. 

ואיך זה שאין הזדמנות לחזור למשחק? כן, אני יודע, לפעמים יש. אתה מתקשר, ואז אולי קורה נס והיא מחכה לך. אבל אז אתה עושה את כל הטעויות האפשריות. ושוב פרק הדחה. מוכר לכם? 

ולמה אף פעם ההפקה לא לטובתי? שתסדר לי את התסריט ככה שיהיה לי "מאמץ" להגיע לכל דבר ב.."כאילו" כזה, אבל הכל יסתדר תמיד איכשהו. שהפרידה בדייט הראשון תיגמר בנשיקה שמבטיחה מעבר לשום ספק שתהיה פגישה נוספת... (אין דבר כזה, שום דבר לא מבטיח כלום...) 

ואיך זה שבחיים כולם נראים שמנמנים כאלה, לא הכי יפים.. אז למה לא כולם יפים כמו בהישרדות? ובהישרדות כולם חלקים במקומות הנכונים ו..רובם שעירים במקומות הנכונים. 

אז זהו. אני חולם על הישרדות. אבל עם אוכל..