חלקים מהרהורי
פוסטים פופולאריים
-
תרנגול אטומי- טעמתם כבר?
6/3/09 | 2506 צפיות
-
GUITAR HEROES- חמשת הגיטריסטים האהובים עליכם ברוק.
11/10/08 | 3401 צפיות
-
ומי לא בא? - ניל
6/2/10 | 2791 צפיות
-
בילי הולידיי אדומת עור- Karen Dalton
20/10/11 | 1446 צפיות
-
הכניסה מעל גיל 18 - jinx titanic
22/1/09 | 2255 צפיות
-
אפילו ויקי לא פתחה להם jan dukes de grey ועוד
20/1/11 | 1324 צפיות
פוסטים אחרונים
- the grass is always greener in amsterdam 5/11/12
- "גניבת" הפרפלים 15/9/12
- שני סרטים וגלן יוז אחד 26/5/12
- בכל זאת הדיק . 7/3/12
- אלבום אלבומי הטריביוטים 27/2/12
- יחסיי עם שדרניות 88 ועוד. 16/2/12
The bluest blues- Alvin Lee/ Ten years after
alvin lee הוא הדמות המרכזית בהרכב הבלוז רוק הבריטי ten years after (סולן השירה והגיטרה והכותב המרכזי) ומאוחר יותר סולן עצמאי ושותף לפרוייקטים עם אחרים. ההרכב שהקים לי פעל תחת שמות שונים כבר מתחילת ה-60. בשנת 66 התייצב שמה של הלהקה ל ten years after. אלווין העריץ בין היתר את אלביס פרסלי. אחד ההסברים לשם הלהקה, שנקבע סופית ב -66, הוא התייחסות לשנת 56 , מעין שנה מכוננת לרוק אנ' רול שהגיע מאלביס.(גרסה אחרת טוענת שהשם נלקח משמה של תחנת רדיו אנגלית ). לי שמע בבית הוריו הרבה ג'אז ובלוז, אך היה זה הרוק אנ' רול ששבה אותו, אשר בו שילב גם את ההשפעות הנ"ל. הוא נחשב לגיטריסט מעולה וקיים איזה סיפור (שהאמת רק שמעתי עליו אך לא ראיתי כל אימות בכתובים ) שהוא שבר פעם את שיא הנגינה הרצופה בגיטרה וניגן ברציפות, ללא הפסקה, 25 שעות !, מנגן בדרך כלל בגיבסון האהובה עלי.
בדומה לזפלינים שעשו זאת באלבומם הראשון ב-69, טן יירס, שילבו, כבר ב67, באלבום הראשון שלהם, חומרים של יוצרי בלוז שחורים כגון ווילי דיקסון ונוספים. טן יירס פעלו, פורקו ושבו לפעול במהלך השנים. הופיעו בהרבה פסטיבלים (לרבות הנחשבים ביותר אז, וודסטוק והאי וייט, וגם פסטיבל ניופורט לג'אז) ויצאו להם מספר אלבומי הופעות טובים . בשנת 73 הוציא אלווין, בשיתוף עם יוצר רוק נוצרי דרומי אמריקאי בשם Mylon LeFevre, אלבום פרויקט קאונטרי רוק בשם On the Road to Freedom שבו מתארחים חברים "זניחים" כגון- ג'ורג האריסון, רון ווד, סטיבי וינווד,בוז בארל, ג'ים קפאלדי (מתופף טראפיק), מיק פליטווד ועוד. http://www.amazon.com/gp/product/images/B000056P9X/ref=dp_image_0?ie=UTF8&n=5174&s=music בערך בתקופה הזו חש לי שהחברות בלהקה קצת מגבילה אותו ופרש ממנה. בהמשך הקליט אלבומים שנושאים את שמו או תחת השם Alvin Lee & Company . אני חושב שהוא הוסיף להקליט דברים עם טן יירס קצת בהמשך. טן יירס פועלים גם כיום, אבל לא עבורי, כי אלווין has already left the building!" " . בהמשך הקליט לי אלבומי ריתם אנ' בלוז ורוק בלוז,( יש אלבום הופעה כפול מצוין מהז'אנר הזה, בו הוא גם נותן טריביוט לאלביס), ניגן עם בו דידלי, הופיע בשנות ה-80 והוציא אלבומים עם סולן rare bird, סטיב גולד, ג'ון מאייל ומיק טיילור (לשעבר גיטריסט הסטונס). שני אלבומים שלו בשנות ה-90 כללו את ג'ורג האריסון כאורח ועל הדואט שלהם ל Bluest Blues מ-94 (לא מצאתי את הביצוע כאן בטיוב) , כתב אחד מעורכי עיתוני המוסיקה כי הוא "שיר הבלוז המושלם שהוקלט אי פעם". באלבום מ-2004 "אלווין לי בטנסי" הוא הקליט עם אגדות הרוק אנ' רול שליוו את אלביס פרסלי בתחילת דרכו, סקוטי מור הגיטריסט ו- די גי פונטנה המתופף. אלבומו האחרון של לי Saguitar יצא ב-2007.
הקליפים. הראשון The bluest blues הוא מהאלבום Pure Blues משנת 95. http://new.music.yahoo.com/alvin-lee/albums/pure-blues--20398
הקליפ השני - וודסטוק 69 I’m going home חברי כאן ob חידד באחד הפוסטים שלו משהו שתמיד הזדהיתי איתו, הנוגע לקורלציה בין הפרצופים שעושה נגן הגיטרה לאיכות קטעי הסולו , דבר שבא כאן מאד לידי ביטוי . יש משהו בהבעות הפנים האלו , בהופעות חיות, שהוא סוג של מימד נוסף למוסיקה. אפשר להבחין שם גם בקטע טריביוט שהוא עושה שם למלך אלביס. לא יודע, היה משהו בהופעות בתקופה ההיא, אולי הנאיביות של ההתחלה, הפוריות, היצירתיות והחידוש שהגיעו מכל כיוון אפשרי, אולי כי חוויתי אני את נעורי שם ואולי עוד כל מיני אולי-אים.
הקליפ השלישי love like a man מ-70, כששמעתי אותו אז לראשונה הייתי המום מריף הפתיחה החוזר והמלווה בבס, ומה שבא בהמשך . ניתן לראות בקליפ חברים נוספים מהתקופה.
אוהב אותו/אותם. |
תגובות אחרונות
-
פו3
בתגובה על the grass is always greener in amsterdam
-
eranfox
בתגובה על יחסיי עם שדרניות 88 ועוד.
-
ההלך
בתגובה על "גניבת" הפרפלים
-
ההלך
בתגובה על שני סרטים וגלן יוז אחד
-
ultramag
בתגובה על בכל זאת הדיק .
-
clear1
בתגובה על my sweet beloved babies
תגובות (28)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מסכים אתך כמובן, ואחד מגיבורי הילדות שלי.
מקנא בך על ההופעה ההיא, פספסתי, אם הוא בא היום אני רץ ולא איכפת לי בן כמה הוא, אין לי ספק כי מובטח ערב ענק.
קראתי על ה-10 יירס לייטר, האמת שעל פי העיקרון הם היו צריכים לקרוא לעצמם , אז, 20יירס לייטר .
אלווין הגדול!
אחד מגיבורי הגיטרה של וודסטוק.
ראיתי אותו בהופעה המדוברת בישראל - קולנוע דן , שנת 85/6 אם אני לא טועה.
היה ערב גדול, גם קלפטר שלנו ניגן יופי של בלוז שם (נדמה לי בהרכב ישראלי לצורך המופע).
אגב בשנות השמונים ההרכב של אלווין נקרא - ten years later.
מה זאת אומרת לא עושים יותר בלוז משנות השמונים
אם אתה אוהב בלוז תמצא מה לשמוע גם היום .
התכוונתי לכך שבשנות השמונים
עוד היו עושים בלוז
והיום כבר לא.
שזה פתאום קרה בלי ששמנו לב.
שהיום זה כבר כמו מוצארט, מוזיקה קלאסית.
תודה.
מה שיפה פה (ולפיכך גם לפעמים קשה) שכולנו כאן באים מאהבה אמיתית למוסיקה ולא מחרטטים בנושא.
עברנו/עוברים דברים עם אמנים/שירים ואיכשהו נקשרים לשם (כפי שכתבת גם אתה ואנשים שהגיבו לך ).
אם כולנו היינו עוברים/אוהבים את אותם הדברים, או מתבוננים מאותה זוווית כלפיהם , היה כאן קצת משעמם, ולא הייתה נוצרת העשרה הדדית, הלא כן?
אין לי ספק שאנו מתיחסים לדברים רק ממקום של אהבה לנושא.
הבנתי למה רסיבר התכוון, יכול לתת לך כאן רשימה ארוכה של "מאוננים" על גיטרה, בעיני הוא לא הדוגמה המובהקת להם.
בעיני "אוננות" על גיטרה לא נמדדת במשך או מהירות הנגינה, אלא בכך שלא תמיד יש בה אינטגרציה ויחס נכון עם הקטע/שיר , וכן, שהצליל המופק מהגיטרה לא נוגע בי (וזה כמובן דבר אינדבידואלי).
נראה לי שכולם נתפסים לקטע מוודסטוק, שלדעתי היה מתאים להקשר והאווירה שלו, וכך צריך להסתכל עליו.
אם אני מאזין, רק לדוגמה, לסולו שמסיים את הקליפ הראשון ( והכוונה לצליל שהוא מפיק מהגיטרה ומידת הנגיעה שיש לו בי) ומשווה את זה למשל לניגנתו של סטיב וואי, שברוב המקרים לא עושה לי כלום, בעיני ההבדל הוא תהומי, הנגינה של אלווין לטעמי מלאה רגישות ורגש.
הסולואים שלו בדרך כלל משתלבים מאד בהקשר הכולל של השיר וזהו בעיני כאמור אחד המבחנים החשובים.
ומה שאני מעריך אצלו שהוא נשאר נאמן לכיוון שלו, לאורך כל הדרך, ולא התפתה לכיוונים מסחריים שמוכרים (כמו למשל קלפטון ונוספים ), וזה לא תמיד מובן מאליו.
אבל, אי אפשר להתווכח עם תחושות אישיות ומישהו אחר עשוי לחשוב לגמרי ההיפך על הדוגמה שהבאתי , וזה מה שיפה במוסיקה.
קליר
התגובות שלך יפות ומאלפות לא פחות מהפוסט עצמו
תודה.
כן, הבלוז דורש את הרגעים המתאימים לו.
איך התחבא לו הפוסט...
אוהבת בלוז. במיוחד בין הערביים איך לא...
אני חושב שהוא הופיע בפסטיבל החצי כושל ההוא בשנות השמונים באיצטדיון ר"ג עם עוד המון אמנים אחרים
הייתי שם, לא זוכר כמעט כלום מהערב הזה
לא מכיר את פועלו כל כך, ואני חושב ש-רסיבר התכוון ב-סלף אינדולג'נט לבעצם סוג של אוננות... אוננות על גיטרה
מעסיק את עצמו
כלומר אתה חושש שיצאו ממך הצדדים האלו , הקיימים בך, בסיטואציות מסוימות . מזכיר באמת סרטים מסוימים של לינץ.
הכישרון אצלך הוא שגם כשאתה מקיא ( מה שעורר בי את רפלקס ההקאה ) יוצאים דברים משעשעים ( יצאו האלווינים ועוד).
אין קשר לתחכום. אותי מפחידה ההתחברות לצד החייתי / יצרי (אגב, מוטיב שחוזר בעבודות של דיוויד לינץ' - כנראה שזה מהווה את אחת מהסיבות לחיבור שלי אליו). מהחבר'ה שאחזו במונוליט יצאו הקיילים והרידים, מהשבט בו הם נלחמו יצאו האלווינים :-) יופי של אסוציאציה הבאת - המונוליט הזה משחק אצלי תפקיד מאוד חשוב. אני משוכנע שהוא קיים.
שיר 4 - בסדר כזה. מלים אידיוטיות (לא שזה מפריע לי בדרך כלל, אבל בקליפ היוטיובי דחפו אותן עמוק לתוך הגרון - מה שעורר בי את רפלקס ההקאה).
מוסיקה לא מתה לעולם ומוסיקה טובה לא נוצרת רק לפרק זמן קצר, עדכני, אלא ליותר מכך.
המוות, אם הוא אכן נוצר, מתבצע בתוכנו, אם וכאשר בחרנו בכך.
באותה מידה אפשר להגיד זאת גם על מוצרט ,באך , קולטריין ,צ'ארלי פרקר , קאונטרי/בלוגראס, אופרה ועוד הרבה דברים שנוצרו במהלך ההיסטוריה של המוסיקה ושאין כיום המשכיות מדויקת של סגנונם, שכאשר אני מאזין להם ברגע הנכון לי , אני מתמוגג.
אגב, שתי הערות, טן יירס הם לא בדיוק רק בלוז בביטויו ה"קלאסי".
שנית- הדוגמאות שהבאת של ה-90, כגון קלפטון אנפלאגד וכדו'(אם אכן קלעתי לכוונתך) הן לצערי ממש לא הכיוון שלי , קלפטון הביא שם את הצד הכי פופי מסחרי שלו.
יש האוהבים בלוז ויש שלא מתחברים אליו, פשוט וליגיטימי.
ניסיתי פעם לחשוב האם זה קשור לסוג הילדות שאנו חווים , אבל נראה לי שאין כאן קורלציה מובהקת, כנראה מדובר בחשיפה בזמנים מתאימים, משתני אישיות, התחברות לאלמנטים בסיסיים של מוסיקה וכדו'.
ואגב, גם כיום, לצד לא מעט מחרטטים המנסים לחקות את העבר (ואולי להם התכוונת), יש יוצרים והרכבים המבצעים בלוז נהדר, תוכל להיתקל בזה בפוסטים של חברינו כאן (רסיבר ועוד) ופה ושם גם בשלי .
נכון, עברו איזו שהיא התאמה להיום, אבל מעולה.
יאללה, לך תביא את הוויסקי.(אזהרה , זה שלוסט ממליץ עליו, יקר).
אני מבקר פה כבר כמה פעמים,
אבל בשביל לשמוע בלוז,
במיוחד אם אני לא מכיר, אני צריך זמן איכות.
Lost Hightway הביא לי חשק לויסקי
אהבתי את כל דימוי המהמורות והצטרפתי לג'יפ גם כן.
אני הולך לעשות משהו עם הביטוי שרסיבר הביא לפה:
self indulgent
הביטוי הזה הולך ללוות אותי קצת, אני אהפוך בו ואתלבט
אם יש לי משהו לומר על הבלוז, אז אולי כבר קראת את דעתי,
לצערי הבלוז מת.
עד האנפלגד של שנות התישעים
היו עוד אריק קלפטון ג'ורג' האריסון ועוד כל-מיני
הכי קרוב לזה היום, קונור אוברסט
אבל זה לא בלוז,
באיזשהו צורה הוא יחזור מתישהו..
בינתיים נעים להיזכר
מי יודע, אולי את חסידה דווקא של "פנדר" (הנדריקס , קלפטון, בלקמור, גילמור, האריסון, קנופלר,לייפסון, טאוסנד, סטיב ריי ווהן ,וגם חברך פרושיאנטה ורבים נוספים).
הערה כללית, לא רק בהקשר לתגובה שלך- לפעמים התחברות לחומרים מסוימים דורשת איזה הקשר חוויתי שלא מתקיים כמובן אצל כולם.
למשל הקטע הארוך של וודסטוק, שהיווה סוג של סמל עבור רבים (לא רק הוא משם כמובן ) עלול לאבד הרבה בהאזנה "רגילה", במיוחד למי שלא חווה את זה אז.
מה עוד שבנוסף לצד הבלוזי שלו יש בו גם אלמנט רוקבילי חזק, שצריך לאהוב.
אךך, כמה הייתי רוצה להיות שם ב-69, ליד עיירת בית אל באפ סטייט ניו יורק, לצערי ביקרתי שם וזכיתי לראות רק שדה פתוח ובו שילוט " כאן נערך פסטיבל וודסטוק 1969 " , תוך פירוט הלהקות והזמרים, גם משהו....
התגובות שלך הם כמעט פוסטים בפני עצמם.
מענין שאנשים כאן התחברו כל אחד לשיר אחר, ויש גם שבכלל לא (והאמת שהכנתי את עצמי לזה, זה בוודאי לא הרכב קונצנזוס).
אם אתיחס לדוגמה שהבאת על איך אתה מעדיף את יצורי הייחוס שלנו על פי דארווין, הרי שכנראה אני לא מספיק מתוחכם ואוהב אותם לפעמים מאד בסיסיים, לא יותר מדי סופיסטיקייטד (אגב, מה אתה חושב על אלו שאחזו בלוח ה-xxx ,לא זוכר איך קראו לזה שם, נדמה לי מונוליט, בפתיחה לאודיסאה של קובריק , האם הם בכיוון של אלווין או קייל/ריד?).
מה דעתך על שיר מספר 4, שהביאו ob ואורית, נדמה לי שפסיכדלי גם לא הכיוון שלך.
תמיד רציתי להגיד "גיבסון, הגיטרה האהובה עלי"
לצערי החווייה המוזיקלית שלי קצת אחרת -אני פחות מוזיקולגית בהשכלתי .יותר המממ... קשקשנית-פלספנית (כי כמה אפשר להגיד אימפריסיונסטית- בסוף החברים שלי פה יעלו על זה שאני כל הזמן חוזרת על עצמי.
אני מבינה על מה רסיבר מדבר,אני חושבת שיכול להיות גבול דק ושברירי בין אמן-נגן לטרחן שיוצא למסע-אפוס רחב יריעה ושוכח עצמו בדרך. לדעתי גם פרושיאנטה קצת חטא בזה באלבומו האחרון אבל רק קצת.
אני תמיד מחכימה אצלך ותמיד מחייכת לי בעונג מאהבה שאתה ממטיר על מושאי הכתיבה שלך
שישי שלום
הבלוז בכלל, ואלווין לי בפרט, נכלל בבורות הרבים שיש בהשכלה המוזיקלית שלי. וכשיש בורות, אני משתדל לנסוע בדרכים אחרות, עם פחות מהמורות. אבל הפעם אתה מגיע ברכב השטח שלך ונותן לי טרמפ, ואני מצטרך בשמחה. אחרי מסע מפרך בשמש הדרומית, אני מניח את המגפיים המאובקים שלי על הדשבורד, לוגם וויסקי אמריקאי ונסחף בקטע הראשון (האמת היא שאני בבית, אחרי 30 דקות הליכה בלחות הכפר-סבאית, מאוורר את המדרסים מהסינקרס שלי, ושותה דיאט קולה, אבל למי איכפת מהאמת?). איזה יופי של דבר - כל מה שאני לא אוהב בבלוז מסתדר כל כך יפה הפעם - השירה, הגיטרה, האווירה. אני מתרווח במושב - למה לא אהבתי את זה עד היום? ואז מתחיל השיר השני. כל מה שאני לא אוהב בבלוז מכה בי בחוזקה, ואני נשבר סופית אחרי איזה 30 שניות, בקטע בו הפרצוף של הגיטריסט נראה כמו קוף מאותגר, מהסוג שהיה הורס לדארווין את התיאוריה (אני מעדיף אותם ככה ). אני פותח את דלת ה 4 על 4 תוך כדי נסיעה וקופץ החוצה. אחרי 5 דקות אתה חוזר ומנסה לשכנע אותי לחזור. מתוך האוטו אני שומע את צלילי השיר השלישי, ואני מסרב. הג'יפ משאיר אחריו ענן אבק, ואני סופר 1-2-3-4.
בא לי מה זה טוב עם הקפה של הבוקר,התמונה של הגיבסון היפה הזו.
השיר שהזכרתם הוא אכן נהדר, מהפאן הפסיכדלי שלהם.
מבלי באמת לדעת תיארתי לעצמי שזה סטיב וואי .
כן, כדבריך, טן יירס היו חלק בלתי נפרד מהסצינה .
אני אוהב את אלוון לי דווקא בשל כך שהוא נשאר נאמן למוסיקה שלו, גם אם זה בא על חשבון הצלחה מסחרית, ואולי הפך לסוג של אנדרדוג, כפי שאולי נרמז בתגובה של רסיבר לעיל.
תודה.
כייף עם הנוסטלגיה הזו....פתאום בא לי בהמשך להזכרות בLOVE SCULPTURE :-))))
הגיטרה הזו של אלוין לי ,כל כך מייחדת את הצליל הזה של הגיבסון ES335
צליל מאוד אופייני לתקופה הזו של שנות ה70 והפסיכדליה הנילווית.
זה בא לידי ביטוי גם בעטיפות התקליטים ובכיתובים .
I'd Love To Change The World
שיר נהדר, וגם אני לא מבינה אף פעם את התחרויות האלה של מי מנגן מהר יותר חזק יותר וארוך יותר,
למרות שסטיב וואי אכן הוכתר לאחרונה כמהיר ביותר.
תודה על התיזכור של TEN YEARS AFTER חושבת שמי שחי בתקופה ההיא העריך אותם מאוד
הם חלק בלתי נפרד מהסצינה אז.
תודה על הביקור והתגובה.
תודה.
שיר ענק שלהם , מה שצירפת, יש לי את האלבום הזה בויינל.
נכון , גם אני זוכר את התואר הזה.
מעניין מי אוחז בו כעת, סטיב וואי?
שני לך חברתי.
ושובי כשישוב לך הרעב אלי.
לא יודע אם כל החומרים שלהם יהיו ערבים לאזנייך, אבל נסי.
אלוין לי באמת ממחיש את התיאוריה שלי יפה מאוד .
אני מאוד אוהב את הנגינה שלו , אבל יש כאן פרדוקס כי ל10 יירס אפטר לא כל כך הצלחתי להתחבר .
חוץ מהשיר הזה שהוא אחד הגדולים בעיני .
אם אינני טועה - הופיע בארץ בתחילת שנות השמונים ,
גם קראתי איפשהו שנבחר ל 'גיטריסט המהיר בעולם לשנת 1970 ' - פעם כנראה היו תארים כאלה .
השורה הזו נחקקה לי בראש , ככה שאם תעיר אותי באמצע הבוקר ותשאל אותי מה אני יודע עליו - זו התשובה שתקבל .
אני אוהב את התזכורות שלך לדברים שכבר כמעט שכחתי שאהבתי לשמוע . גם הפוסט על אטומיק רוסטר היה נוסטלגי שכזה .
רסיבר חברי, כמו תמיד, מכבד את דעתך.
אך במקרה הזה כנראה טעמינו חלוקים באופן קיצוני.
אני רואה שם הרבה רגש ונשמה והטכניקה רק תומכת בה.
אל תגזים , לא כל קטע שלו הוא נגינת סולו בלתי פוסקת.
ובדרך כלל הם מתאימים, לפחות בעיני, להקשר הכולל של השיר.
אבל, ליגיטמי שנתבונן על הדברים אחרת .
לי יש לא מעט חומרים שלהם בבית ואני אוהב את כולם.