כותרות TheMarker >
    ';

    גאות ושפל

    מחשבות על עיצוב ואמנות, טיפוגרפיה ומעורבות חברתית ופוליטית, אהבה למזרח התיכון, מעט תוגה חורפית, וגם כמה חלומות.

    \"לא זכיתי באור מן ההפקר\" (ח.נ.ביאליק)

    ארכיון

    סרט בידוד

    0 תגובות   יום חמישי, 23/7/09, 00:53

    לאחרונה נהייתי צופה מכור לסדרת הדוקו-ריאליטי החדשה, "מחוברות". אפשר לומר שזוהי עוד סדרה העורכת באופן ציני את הגאויות והשפלים שעוברות הנשים הנהדרות המככבות (או חיות ב:) בסדרה. אבל אני מרגיש אסיר תודה על הסדרה הזו. אחרי 27 שנים שאני מתמודד עם המחלה השכיחה של המין האנושי, בדידות, כל יום הוא שיעור חדש, ו"מחוברות" מלמדת אותי פרקי חכמה חדשים, אם לא מזכירה לי שיעורים ששכחתי.

    המחלה הזו שקוראים לה "בדידות" היא מחלה מזן מוזר. רובנו הצלחנו לסבול אותה, כך נראה, והיא רובצת על גבינו העייפים והבודדים משחר האנושות. זו מחלה לא סוציאלית. בעוד שמצורעים אפשר לקבץ במושבה אחת, רוב הבודדים יבלו את מרבית זמנם לבד, משוועים לחברה או אהבה. לבודד, ככל שהעולם ימלא ברבבות ומליארדי אנשים, כך ירגיש יותר בודד. גם אם יש לו חברים, זה לא ממש קשור לבדידות עצמה. ביננו מסתובבים ברחובות, או בין קירות חדרם/כלאם אנשים צמאי אהבה שאינם יכולים להתמודד ולעכל את הבדידות, וגם לא עם רגעי אי הבדידות המועטים. מבחוץ המחלה הזו נראית זוהרת בנוגה יוקרתי וכחלחל, תכשיט יפה, כיצירת אמנות בפני עצמה. יש בודדים (ואני לא מתכוון למתבודדים) שמוכנים לדמותה כשכיית חמדה אישית. אבל רובנו נועדנו לגילוי המבחיל; מבפנים, היא מועקה מיוזעת וחונקת, חדר זבל שורץ מקקים בשיאו של ליל קיץ מבחיל.

    לפעמים, מדמים בודדים שהם יכולים לגאול בודדת יפת מראה מבדידותה, או שהיא תגאל אותו מייסוריו, אבל האמת היא שרק הבודד/ת ת/יגאל את עצמו/ה. ברגע שנבין שאין פתרון קסם, נתפכח מאשליותנו ונקום אל המציאות הבֶּטוֹנאית, אז אולי נצליח למשוך את עצמנו החוצה, צעד מיוזע אחרי צליעה. זוגיות ואהבה לא יפתרו את המציאות הפנימית, כי שום אדם לא יכול להרוות את הצימאון שלך לאהבה, לא משנה כמה ינסה. שום גורו, ושום דת, ושום מערכת זוגית, ושום בת זוג לא יכולים למלא את החצי החסר, כי אתה לא יודע שאתה שלם, עד כמה שתוכל להיות שלם. ועד שלא תאהב את עצמך, לא תרווה את הצימאון שלך. אתה צריך לאהוב את עצמך, או לפחות להשלים עם מי שאתה.

     

    מתוך השיעורים שלמדתי מזרובבלה (אליזרין וייסברג),דנה ספקטור,מירי חנוך,ליאת בר און,חנה רטינוב, זה שלא משנה כמה את יפה, חתיכה, יפיפיה, צעירה, מבוססת, בקשר זוגי תומך, כשרונית, עם ילדים וכו' (גם לגברים), עדיין החיים לא נהיים קלים. הבעיות לא נפתרות בקלות.

     

    לפי הבנתי המועטה מהחיים, היקום מורכב (ותסלחו לי על הפוסט הניו אייג'י הזה) מכוחות שבונים, וכוחות שהורסים. כאשר נולדתי - נבניתי. כאשר אמות - איהרס. החיכוך בין הכוחות האוניברסאליים האלה יוצר אצלינו אושר וסבל. אחת מהאמיתות הנאצלות של הבודהיזם היא שסבל היא מנת חלקו של בן האנוש. זה חלק מהחבילה המסובכת הזו של להיות בן אנוש. הבודהיזם מציע התנתקות מתשוקותינו על מנת להתנתק מהסבל, אבל רובנו לא מוכנים לצורה כזו של אסקפיזם דתי. רובנו מרגישים מחויבים, ברמת האינסטינקט הבסיסי, לחיים.

     

    אנחנו פשוט נעים מגלות לשפל, מופתעים ללמוד כמה היה לנו קל בעבר לעומת עכשיו, מנסים ללמוד כמה שיותר איך לייצב את הסירה הקטנטנה שלנו, ולתת לעוד אנשים שאנחנו כל כך אוהבים, לעלות עליה. הפוסט נגמר בסימן שאלה. דלת נטרקת, ואלף נפתחות, ואז נסגרות, וכיוב'.

    מתוך הסרט "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון":
    בכפר אחד נער חגג את יום הולדתו ה-14
    וקיבל סוס במתנה. כל יושבי הכפר אמרו:
    "כמה נפלא, הילד קיבל סוס!"
    ומאסטר הזן אמר: "נראה.."
    שנתיים לאחר מכן, הנער נופל מן הסוס ושובר את רגלו.
    כל יושבי הכפר אמרו: "כמה נורא!"
    ומאסטר הזן אמר: "נראה.."
    מלחמה פורצת, וכל צעירי הכפר נדרשו להתגייס ולהלחם, חוץ מהנער שרגלו שבורה.
    כל יושבי הכפר אמרו "כמה נפלא שהנער לא צריך למות בקרב".
    ומאסטר הזן אמר: "נראה.."

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה