חיבור משמיים

זה היה חיבור משמיים.

 יש כאלה שהיו קוראים לזה בשמות כמו מזל,קארמה או גורל.

הוא היה בן הזקונים מתוך שבעה ילדים .

משפחה קשת  יום, כמעט ואין אוכל בבית,חיים מהיד אל הפה.

 בימים שאבא  יכל לצאת לעבוד ,השולחן  היה מתמלא בכל טוב והמשפחה הייתה מתאחדת סביב השולחן ונזכרת בימים טובים יותר.

בלוריתו השחורה ,גופו החסון ועניו השחורות והיוקדות ,הקנו לו מראה בוגר יותר מכפי גילו, גם אופיו השקט והמסתגר לא היה אופייני לגיל ההתבגרות.

עוד כשהיה קטן, כמעט ולא בכה ,רק בהה בדמויות שסביבו ,התעמק בחפצים ובתמונות שעל הקיר .

בגיל שאחיו כבר פיטפטו ללא הפסקה ,הוא רק ישב בחדרו ושתק, משחק בצעצועיו הבלויים שעברו מיד ליד בין האחים.

הוא היה ילד פיקח ושתקן, שעיניו דיברו במקומו .כשהיה עצוב עיניו בכו ללא דמעות, כששמח צהלו בדממה.

כשהתבגר היה לו רק חבר או שניים שאיתם היה מפר את שתיקתו ופותח את ליבו.

 הוא אף פעם לא שיחק עם הילדים בשכונה ולא השתולל, אלא נשאר מסוגר מכונס בעצמו כאילו לא היה חלק מהעולם רק צופה מן הצד.

יעל הייתה  ילדה מחוננת ותמיד מלכת הכיתה. בולטת מעל כולם.

 עיניים כחולות רעבות ,בולעות את החומר הנלמד ,בולעות את החיים .

היא יכלה לשבת שעות ורק לשמוע את אביה משה מספר ומלמד על החיים ועל הגורל שהפגיש אותו ואת ציפי אמה האהובה.

תלמידה מצטיינת ביסודי,מצטיינת בתיכון, מדריכה בתנועת הצופים המקומית,זוכת חידון ידיעת הארץ.

בגיל 16 כבר התחילה ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, בגיל 18 כבר סיימה את התואר.

אביה שהיה דמות מוכרת בעיר הפך  ממשה פלד -המורה לשל"ח, זה שבעיירה הקטנה היה הכתובת לכל שאלה או ויכוח בכל נושא ברומו של עולם ,למשה אבא של יעל הגאווה של העיר.

בגיל 18 יעל התגייסה .

גם צה"ל ראה את הפוטנציאל בבחורה הצנומה והמבריקה ואחרי קורס ארוך ביחידת מודיעין סודית שובצה בבסיס במרכז הארץ.

 אחרי תקופה קצרה יצאה לקצונה וחתמה קבע לשנתיים.

בזמן הצבא, בין הסדיר לקבע ,הספיקה לעשות טיול למזרח, שם השקט והזמן לעצמה, שלא היה לה כל החיים גרם לה קצת להתחרט על שנות הקבע להן התחייבה והחליטה שהיא רוצה קצת לשנות אווירה ולהוריד הילוך בחיים.

השנתיים הבאות עברו בעצלתיים ,החיילת המצטיינת המשיכה לעשות את מלאכתה במצוינות ומסירות יוצאת דופן, אך ראשה כבר היה בשחרור.

 כשהתקרבה תקופת השחרור לא עזרו למפקדיה כל הפצרותיהם והבטחותיהם ,יעל החליטה להשתחרר וכשיעל מחליטה היא כמו סלע איתן אי אפשר להזיז אותה.

הוא התעורר בבוקר שרבי בסוף אוגוסט, האוויר היה אביך ומלוכלך,זה היה הבוקר אחרי שהודיעו לו שאביו נהרג .

כשפקח את עיניו עצוב ומדוכדך הוא החליט שזה היום שישנה את חייו.

 הוא קם מהמיטה, שטף את פניו בכיור נכנס למחסן הישן שבחצר,שם התעכב  כשעה ויצא במונית המרצדס המקרטעת שהייתה הראשונה שנקרתה בדרכו, שהשיטה אותו (עם הפסקת תיקונים באמצע הדרך)החוצה מפאתיה של העיר הקטנה, הצפופה והמיוזעת לליבה של המדינה.

 יעל סיימה מוקדם את מטלותיה היומיות.

 אתמול היא החליטה להישאר לישון בבסיס כדי לסיים מוקדם ולצאת הביתה לעיר הדרומית.

 "במגרש הכדורגל בשכונת הדקלים", שם קבעה היא עם כל החברים מהצופים ומהכיתה לחלק את המצרכים,הספרים והמחברות שאספו לקראת שנת הלימודים הממשמשת ובאה כתרומה לעניי השכונה.

כולם כבר היו שם, ממתינים בשמש הלוהטת ,מתחילים לארגן את הארגזים ,מדי פעם מנגבים את הזיעה ששורפת בעניים.

האוטובוס שהיה אמור להגיע בעשר, משום מה לא הגיע .

הסבב הבא שלו רק ברבע לאחת עשרה.

 היא מביטה על השעון בעצבנות ממתינה בטרמפיאדה העמוסה בחיילים בירוק. היו שם כמה חבורות כנראה מאותו הבסיס ,שני קצינים ושוטר צבאי .

היא הרגישה את גבה המיוזע מתחת למדים הדהויים ואז החלה צועדת לאחור, מפלסת את דרכה בין החיילים ונעמדת בפינה של התחנה ,כשלאט לאט מתגנבת לליבה הרגשה מוזרה, משהו שהתחיל כדגדוג בתוך הבטן, מתעצם והופך לסוג של התרגשות למשהו שעומד לקרות,למפגש גורלי.

הוא צועד לעבר התחנה, עיניו פקוחות בסקרנות, הוא מתקרב, מבטם מצטלב ,היא מביטה לו לתוך העניים ורואה את העצב ,כמעט יכולה להריח את הכאב, אז היא יודעת שזה הולך לקרות .

בשבריר של שנייה היא מבינה את אותה הרגשה ,של הגורל שדופק על דלתה, הוא מתקרב אליה בצעדים החלטיים נעמד לידה.

..ואז..האור המסנוור הזה מכה בעניים והרעש המחריש באוזניים ... .ושתיקה דממה מחרידה רק ריח מוזר עומד באוויר.

.....הם מחכים כל החברים, תיכף כבר צהריים ויעל לא מגיעה וגם לא מתקשרת, בטלפון שלה עונה רק קול מתכתי שהמנוי אינו זמין כשגם הילדים כבר שואלים על יעל ,הם מתקשרים למשה שמרגיע אותם שיהיה בסדר שיתחילו בלעדיה היא בטח תגיע עוד מעט, הוא מנסה לשכנע אותם ואולי את עצמו.

בערב אחרי ניסיונות סרק רבים לאתר את יעל, גם משה פלד כבר מבין שהגורל התערב.

 הנחית את חרבו המדממת והפגיש בין שני זרים גמורים, לשנייה אחת רועמת ,לרגע ששינה לכולם את החיים. 

כאן יושבים שבעה, שם סוכת אבלים. כאן בוכים ומתייפחים .שם צורחים לאלוהים.

 כאן מתחדד הכעס ומתעצמת השנאה ,שם בוכה ילד קטן על אחיו שנעלם מן העולם ונשבע ללכת בעקבותיו כמו גיבור, להיפגש בשמיים עם אללה ומוחמד.

כאן הרב מייבב מילים לאלוהים, מתלהם מלבה את הכעס בפסוקים, שופך עוד נפט לנשמה וכך אנחנו כאן והם שם,כולנו צועדים בדממה.

חיילים קטנים שלא עושים מאומה וממשיכים להיות ניצבים בסרט אילם, בפרקים בלי מילים ,אבל עם סוף ידוע מראש.