בפוסט הקודם שהעלתי, הערכתי כהערכה מוקדמת כי בית המשפט העליון יראה לבטל את הכרעתו של כב' השופט משה דרורי בבית המשפט המחוזי, אשר בחר שלא להרשיע את הנאשם שעמד בפניו, איתמר ביטון שמו מלהיות מורשע בדין, וכל זאת מתוך חשש שלא יבולע לו בעתיד למקרה שבו יבקש הנ"ל להמנות על ציבור הדיינים בבתי הדין הרבניים של מדינת ישראל.

והיום אני תוהה עם עצמי אנא הגענו ?

היום, נתנה הכרעת בית המשפט העליון בפרשת הדריסה של האברך איתמר ביטון. על פי פסק הדין של בית המשפט העליון ראה בית המשפט העליון להתערב בקביעה של השופט המחוזי משה דרורי, ולקבוע כי העבירה שנעברה על ידי אותו ביטון היא עבירה שאין להשתחרר מהמשמעות הנגזרת בצידה של הרשעה בפלילים. לפיכך, שונה העונש שהוטל על הנאשם, לעבירה שבגינה נגזרו עליו עונש של מאסר על תנאי למשך שנה אם יעבור עבירה דומה במשך שלש השנים הקרובות, יכנס למאסר, וכן שונה העונש של פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה במקום 4 שנים שהתחילו להחשב מהמועד של האירוע, לפרק זמן של 3 שנים שיש למדוד ממועד גזר הדין בבית המשפט המחוזי.

קריאה של פסק הדין של בית המשפט העליון, לצד העובדה שפרטי הנאשם נחשפו בעיתונות, מעוררת שאלות נוקבות ביותר על שם מה ראה בית המשפט המחוזי להקדיש 320 עמודים של כתיבה לענין שניתן על נקלה להסתפק בעמוד או שניים של הסבר פשוט לאקוני ומדויק......"לאחר ששמענו את הצדדים הגעתי לכלל הכרעה לפיה לאור הודאת הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, האחת היא עבירת הדריסה, שמוכרת לכל והאחרת היא העבירה של הזנחת המתלוננת לנפשה מבלי להעניק לה סיוע רפואי ודחוף נחוץ, בגין אלה יש להרשיע את הנאשם ולגזור עליו את העונשים שהשופט הנכבד ימצא לנכון.

מה דינו של איתמר ביטון שונה ממבחן בוזגלו הישן והטוב? למה עם מר ביטון ראה השופט משה דרורי לנהוג מידת חסד ורחמים?

עד כמה השפעה היתה בכתיבתו של השופט דרורי, שהקדיש לעניות דעתי, ימים לכתיבת פסק הדין (בכל זאת, המסמך נושא 321 עמודים, שצריך גם לכתוב, גם לקרא , גם לעבור, גם להגיה....) לפני שהמסמך זוכה לפרסום, ואני לא מחשיב את שעות המחשבה והבדיקה והעיון במסמכים ובפסקי דין ובאסמכתאות הלכתיות התומכות בעמדת השופט.

מה שפר דינו של איתמר ביטון אצל השופט משה דרורי על פני הנאשם בוזגלו שלא נאמר הנאשם ולדימיר לישקובסקי (שם בדוי) שהגיע לספסל הנאשמים ממדינות חבר העמים.

כל בני עירך יהיו שווים בעינך, זה כלל יסוד שיש להנחיל וכך גם ההגיון הפנימי שיש להבין כל הליך משפטי שמתנהל בבית משפט.

במקרה דנן, אבהיר כי הלכה כך גם למעשה לא התקיים דיון בשאלה אם העבירה נעברה ואם היא הוכחה בידי התביעה. ההליך המשפטי שהתנהל בפני כב' השופט משה דרורי הסתכם רק בשאלה אם להרשיע את הנאשם שהודה בעבירות שנעברו על ידו, אם לאו, וכן לקבוע את סל הענישה הראוי לסוג העבירות המיוחס.

דוקא באלה היה חטאו הגדול של כב' השופט דרורי, בכל הכבוד הראוי לו.

אני מכיר את השופט דרורי שנים רבות, עוד מהימים  שהיה עו"ד מן השורה.  מידותיו של האיש טובות בעיני כל. כך גם בעיני, אני מלא הערכה לפועלו של האיש עוד מימיו כעו"ד וכך גם בהזדמנויות שהיו לי להופיע בפניו כשופט בבית המשפט. לכן, דוקא מאדם כמוהו שהרבה מזמנו כעורך דין הופיע בפני דייני בית הדין הרבני  דוקא מאדם שכזה שעיסוקו העיקרי בתחום דיני האישות, מעוררת מידת הרחמים שנהג בנאשם שעלול היה גם להתמנות לדיינות בבתי הדין, מידה של רחמים לא סבירה ולא הגיונית כלל.

 והשאלה העקרית היא דוקא בנסיבות של הנאשם המסוים הזה מר איתמר ביטון.

על מה ולמה היתה הצדקה שלא לחשוף את פרטי זיהויו של הנאשם הנ"ל? איזה הגיון עמד בצד ההחלטה הנוראית הזו? שבקשה לנהוג איתו מנהג שאינו שווה בין שווים. ובודאי שאין לעובדה זו של איסור פרסום שמו, דבר וחצי דבר עם כל המשפטים שהשמיע השופט דרורי ביחס לאותה מתלוננת נוגה זואריש.   האם הרעיון שבהסתרת פרטיו נועדה לימים הבאים? לכשיתמנה לדיינות בישראל, ואז גם הכתם של הדריסה לא יהיה חשוף לעיני הציבור?

האם הציבור בישראל צריך לחשוש שמא קימים דיינים או שופטים שעברם ומעשיהם הקודמים הפליליים או המעין פלילים הוסתרו מעיננו בהליך דומה שהיה בעבר, ורק משום שלא נאמרה המילה התקשורתית שנשמעה בהקשר של נוגה זואריש "שהיא התקבלה כשווה בחברה הישראלית", היא שמונעת מאיתנו לדעת אם היו תקדימים קודמים לדפוס הכרעתי זה גם בעבר?

ומדוע מנעו מאיתנו להחשף לפרטיו של איתמר ביטון?

השאלה הזו בדיוק, תמשיך ותהדהד בראשי עוד ימים רבים. שהרי, ערב פרסום ההכרעה בערעור יצא קול מבית המשפט העליון שבישר את שמו של המשיב בערעור הוא הנאשם איתמר ביטון. נשאלת שאלה מרכזית, מה טעם היה להפריד את ההכרעה בערעור בין פרסום שמו של מר ביטון ובין פסק הדין בערעור עצמו?

שהרי, מעצם גילוי שמו של איתמר ביטון ערב פרסום פסק הדין, נתייתר הצורך לערוך בירור משפטי ממצה מה היו הנסיבות והתנאים שהצדיקו את החסיון על שמו של האיש שנשפט ודינו נגזר.  בענין הזה אני לא מקל ראש עם בית המשפט העליון של מדינת ישראל. לא כל הציבור מטומטם ויש בתוכנו גם כאלה שמבקשים לשאול שאלות ולאו דוקא בפסח.

העובדה שבית המשפט העליון מצא לפרסם את השם ערב ההכרעה בערעור אומרת מבחינתי דרשני. נדמה שהמסקנות שהביאו את בית המשפט העליון לפרסם את שמו היו מספיק משמעותיות, כך שבית המשפט עשה דין לעצמו בהמנעות מהצורך לכתוב את הסיבות שהניעו אותו לפרסום השם, בדרך החוקית שיש לו לעשות כן, היינו, בדרך של כתיבת פסק דין.

הנה כי כן, הרבה שאלות נותרו בעיני לא פתירות גם אחר שבית המשפט העליון אמר היום את דברו.

מדוע נמנע בית המשפט העליון מלהביע את תמיהתו המתבקשת נוכח העובדה שגם בהליכים שהיו בבית משפט המחוזי בירושלים ובניגוד גמור לדברי בית המשפט העליון התברר כי הנאשם איתמר ביטון כבר עבר עבירות שבגינן שוחרר בערבות.

הנה מסתבר כי במועד מעצרו של ביטון, ובדיון בשחרורו ממעצר שהתקיים ביום 11 בינואר 2006 בבית המשפט המחוזי בפני השופט יורם נועם, הוצגה העובדה שהנ"ל נתפס גונב ממרכול , עגלת סופר מלאה וגדושה.

כבר אז , חודשים מספר לפני שאיתמר ביטון "לא ספר" את  הקופאית נוגה זואריש במעבר ודרס אותה, היה הבחור המפוקפק הזה משוחרר בערבות לאחר שנתפס כמי ש"לא ספר" את הקופאית בסופר מרקט (שם אולי היה מדובר ב"לובה" הקופאית המיתולוגית שהגיעה מחבר המדינות??? בלשון סגי נהור) גם באותו מקרה הוא חשב ששומרי הסף הם עובדים שההגיון מצדיק לעקוף אותם בלא להדרש לתשלום עבור השירותים שהם מבקשים לגבות.

והמידע הזה, היה מצוי בידיעתו של השופט דרורי. בשעת הכרעת הדין, ולאחר שהנאשם ביטון הודה בביצוע שתי העבירות החמורות שנעברו על ידו, באירוע הדריסה ובהתעלמות מהושטת עזרה לנפגעת נגה זואריש, נחשף עברו הפלילי של הנאשם. ובמסגרת הטיעונים לעונש יש להניח כי הוצגה התשתית המעידה על העבירה הנוספת.

והיכן היו שירותי הרווחה המעניקים את תסקיר שירות המבחן? כיצד ניתנה במקרה של ביטון תסקיר שממליץ לבית המשפט שלא להרשיע את האיש ביטון, דוקא על הרקע של המעשים שעשה, ודוקא על הרקע שעמד בפני פקידת שירות המבחן, שמדובר באדם שחטא בחטא נוסף זה מקרוב, בנסיון להעלים עגלת סופר מלאה במצרכים בלי לשלם בעבורה.

והנה אין בכך די.

רחמים רבים היו לבית המשפט העליון שלא לדקדק עד תום בהענשתו של איתמר ביטון.

בית המשפט העליון עסק בהכרעת הדין שלו הרבה בסוגיה של מידת החרטה שהביע איתמר ביטון כלפי המתלוננת. בענין זה אני מברך על פסק דינה המלומד והחשוב של כב' השופטת עדנה ארבל, אשר הרחיבה בסוגיה החשובה של הענקת זכויות לנפגע עבירה, והשמיעה טענות רבות על דרך הגישור שנסה השופט משה דרורי להנהיג על מנת לזכות במחילתה של המתלוננת נגה זואריש.

הנה הוברר  כי למרות העונש שהושת על איתמר ביטון הוא לא ראה לכבדו. ובעצם כל מילותיו באו מהפה אל החוץ מבלי שעברו את המסננת של החשיבה הנחוצה לכנות החרטה.

גם לאחר שנשפט לשלילה מלהחזיק ברשיון הנהיגה שלו המשיך הנאשם לנהוג בזמן פסילה. ובמובן זה בקש לעשות דין לעצמו ולהקטין במידה מקסימלית את העונש שהוטל עליו. רק בגלל שהאיש הזה לא מקפיד בקלה כחמורה, עלה בידי שוטר לתפוס אותו נוהג בלא חגורת בטיחות ובזמן שעצר אותו לצורך רישום  דו"ח על נהיגה בניגוד לדין מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות. או אז גילה אותו שוטר  באמצעות המסוף המשטרתי, כי הנאשם שבפניו נוהג בקלות ראש בזמן פסילה שנגזרה עליו בפסק דינו של השופט דרורי.

איפה היו הרב עמר והשר אלי ישי שבקשו ללמד על האיש סנגוריה. עד כמה הם באמת ידעו באיזה "פרחח" עסקינן?

ומדוע בית משפט העליון, קבע לו עונש פסילה של 3 שנים במקום 4 שנים. ההסבר של בית המשפט העליון היה שלא היה הגיון בפסק דינו של השופט דרורי שקבע לו 4 שנים פסילה ממועד מעצרו,  ובית המשפט העליון יצא מנקודת הנחה שמדובר בהחלה רטרואקטיבית של פסילה בהנחה שבזמן המשפט הוא המשיך לנהוג. ולכן שינה את הפסילה וקצב אותה לפרק זמן של 3 שנים שהחל למנות אותם ממועד פסק הדין של השופט דרורי.

ההחלטה זו של העליון לא מתיישבת עם העובדה שרשיונו של הנאשם נלקח ממנו עוד בהחלטת השופט יורם נועם בינואר 2006. ודוקא בענין הזה יש להניח שלא נפלה כל שגגה בהכרעה של השופט דרורי. אז מדוע בכל זאת, היה להתערב ולצמצם את מספר השנים כדי שלש בלבד.?

הרבה שאלות, נשארות בלא מענה

ומזה אני נשאר כל כך מודאג

הסכנה הגדולה מבית שאורבת לפתחנו היא נועדה בדיוק ליצירת פערים ולמניעת שוויון. שוויון הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה, העדר שיוויון הוא בפירוש בהבנה שלי סכנה קיומית.

ההכרעה הכל כך מוזרה בפרשה המתמיהה הזו, שהצריכה את השופט הנכבד דרורי לכל כך הרבה כתיבה והנמקה. היא בעיני דוקא הרעה שממנה יש להזהיר, ולאו דוקא אותם מילים, כנאמר עליהם היו בבית המשפט העליון "שמוטב היה שלא היו נאמרות כלל", שהזניקו את אמצעי התקשורת לסקר את המהלך המשפטי.

מענין כמה מכם בהחלט היו ערוכים לקרא ברצינות את הדברים שכתבתי כאן הפעם.