כשאתה נוחת מישראל לניו יורק, בין יתר האדפטציות היותר בולטות שיש עליך לבצע בעצמך היא בחינה מידית מחדש ושנוי של הופעתך.  אם תרצה ואם לא,  סף הרגישות שלך פשוט עולה, מרוב מראות וטקסטורות, מפגשים וחיכוכים ומישושים, נסיון לתהות על קנקנם של האנשים והצורך להגדיר ולתחום מחדש את עצמך, בתוך גלריה עשירה ולא נודעת של מושגים וזהויות.

ההופעה של האנשים ברחוב היא פשוט מהודקת ומדויקת יותר, עם תשומת לב לפרטים הקטנים. 

בשנות התיכון, במושב, אני זוכרת התעוררות כזאת שהיתה לי בגיל ארבע עשרה בערך, בקשר ללבוש, לאחר קורס מד"צים שם ראיתי שרוואלים מגוונים וג'ינסים מחוררים יותר ממה שהכרתי אי פעם שהקסימו אותי, וחולצות גזורות שנופלות מהכתף שנראו לי מלאות דרור אחר,לא נודע, כזה שעוד לא חוויתי . 

החשיפה הזאת גררה אחריה כמה תגובות עוקבות: מסעות לשוק הפשפשים בתל אביב, שהולידו שיכלול של הלבוש הזרוק המושבניקי המסורתי, באמצעות שמלות הודיות צבעוניות אקזוטיות מאריגים שהגיעו ממחוזות שמעבר לים, היתה אחת מהן. האחרת קשורה בתקרית שנחרטה בזכרוני היטב, כשאמי המופתעת לא יכלה להחניק את תדהמתה וכעסה כשגילתה כיצד "הרסתי" חולצה כשגזרתי אותה מסביב לצאוורון. במגזר האביזרים הניבו מסעותי השונים אוסף מרשים של עגילים תלת מימדיים מחומרים מגוונים, שהיו בעצם אובייקטים של ממש, אשר השתלשלו מאוזני. אפילו עשיתי לי פעם עגיל בצורת רוכסן שהתלבש על האוזן וכאילו פתח אותה."זה פסל שאני אוהב," אמר לי עליו המורה שלי לפיסול דאז, האמן והפרפורמר אורי קצנשטיין. אבל ככלל , היחסים שהכרתי בין אמנות למה שנקרא "אופנה" ספוגים הדחקות  והכחשות, יחסים פאסיביים אגרסיביים.

בפקולטה לאמנות בה למדתי, אם יאמרו לך על עבודה שהיא "דומה לפרויקט גמר של סטודנט אופנה בשנקר", יחשב הדבר לעלבון גדול. יש דחיפות גדולה להגדיר מה "עמוק" ומה "חשוב", ולעומתו מה "שטחי" ומה "טפל". חשיבה על משמעותה של ההופעה בפירוש אינה חשובה. או עמוקה. התעסקות נשית מיותרת.

במקצה הפסיכולוגי לעומת זאת, כך גיליתי כשהצטרפתי למחלקה זו בלמודי אחר כך, ישנה בהילות להגדרה של מהו "אמיתי" לעומת "שיקרי"- או –"מסכה". תשומת לב מיוחדת לבגדים תחשב נרקסיסטית ושטחית ותשליך מידית על כלל האישיות. כעיתונאית וגם כאמנית, אני תמיד  סקרנית לגרד את פני השטח , לבלבל קצת את היוצרות, להפוך בין ה'פנים' ל'חוץ', בכל מני אופנים. לשים בחוץ את מה שבפנים, ושהפנים יכיל אכשהו את החוץ.

כך, לאחר שנים שאני מנסה ביני לביני לקרוא תיגר על הדיכוטומיה הזאת, במחוות קטנות, מה רבתה הפתעתי  כשהגעתי לכאן, וגיליתי כי הדיכוטומיה הזאת לא ממש קיימת בניו- יורק- הגבולות הללו פעורים לרווחה...אנשים מפתחים לעצמם סגנון אישי שיהלום את תחום העיסוק שלהם, את אשיותם וטעמם, כפי שירצו להציג את עצמם לסביבה.

 מעצבים רבים משתמשים בשפת האמנות כדי לעצב, בינהם איסיי מיאקי,  או יוז'י ימאמוטו, חוסיין שלליאן, אמנים ידועים וחשובים רבים עוסקים ברעיון הטווח שבין העור לכסות והמשמעויות השונות שלו, גם כחלק מהפרפורמנס שלהם . אמני מיצג כמו ויטו אקונשי וג'ים דיין בחרו או עיצבו את בגדיהם כחלק מהאמירה שלהם. בעיסוק זהות של גוף דרך צילום עוסקים סנדי שרמן, ונסה ביקרוף, נאן גולדין, הלמוט ניוטון ועוד רבים.  אמנים אמריקאים ניו יורקים צעירים, כמו שיניק סמית למשל ממשיכים לעסוק במשמעויות של הבגד  כאובייקט. 

מרתק לראות איך לפעמים פרקטיקה אמנותית, כמו פרפורמנס ,צומחת ומתהווה בשדות אחרים,  למשל כשהיא מגיחה מתוך התנהלות פוליטית חברתית.  בינואר 2009 האיר השחר על עידן חדש באמריקה. ברק אובמה החל את תפקידו ההיסטורי כנשיא האפרו-אמריקאי הראשון של ארצות הברית. אבל זה גם היום שבו החל סיפור האהבה של התקשורת והצלמים  עם הגברת הראשונה מישל אובמה ועם המלתחה  שלה, בעודה מבצעת את הפרפורמנס שלה  על במת העולם, כשלבשה שאת שמלת הלמון גרס של המעצבת איזבל טולדו.

"אני לא אמורה להיות כאן," חזרה ואמרה מישל אובמה בימיה הראשונים במשכנה החדש.  עורכת הדין האפרו- אמריקאית , שפילסה את דרכה בתוך העולם המשפטנות הכוחני הנשלט על ידי גברים לבנים, מצאה עצמה כעת בתפקיד  של העזר כנגדו.   בימי ההתאקלמות כגברת ראשונה, בבית שהיה כולו  לבן עד אז שאלה את עצמה ללא הרף: "מה אפשר לעשות כאן שלא נעשה לפני כן?" " אני מרגישה שחלק מהתפקיד הוא להיות פתוחה ולראות לאן זה צריך ללכת." היא אמרה בראיון ל"טיים".

"במשך השנים התפקיד של הגברת הראשונה נעשה סימבולי" ציינה הילרי קלינטון בזכרונותיה,כך כותב ה"טיים",  "היא מצופה לייצג אידאל וקונספט מיתי  של נשיות אמריקאית." זה לא היה החלק החביב על הילרי." מישל לעומתה, החליטה לעבוד עם התפקיד הסמבולי . "בניגוד לתפיסות קודמות שדגלו בהופעה ככלי להגדרת השייכות של האדם לקבוצה חברתית ולמעמד חברתי היררכי מסוימים, ונקבעו על ידי קריטריונים מוכתבים של קבוצת ההשתייכות  חברתית שאליה נולד", כותבת  נרג'ין לבנלין, בספרה "הופעה וזהות, אופנה גוף ופוסט מודרניזם": "אחד השנויים  בהתפתחות התפיסה של הגוף החל מהמאה התשע עשרה והעשרים היא התגבשות שלה כמשקפת את האינדיווידואליזם של היחיד.העידן המודרני הפך את אופני התלבשות והתקשטות ליחודיים ולכאלה שבאים לשקף את אישיות  הלובש, יותר מאשר את מעמדו החברתי,  עקב התמוטטות הסדרים החברתיים ההררכיים הישנים-בהם מעמד חברתי היה נקבע בלידה, וכיום הוא נקבע על ידי פעולות האינדווידואל בחייו."  

מישל, שבאה ממשפחה קשת יום,  ואשר למדה  תואר הראשון בסוציולוגיה  וברב תרבויותיות באוניברסיטת פרינסטון , לפני התמחותה במשפטים, מצאה דרך מיוחדת לבקע את הסטראוטיפ  המרוחק של אשת הנשיא: כשהיא נחושה בדעתה להפיק מהתפקיד הסמבולי את כל מה שניתן, בלא לשבור את המסורת  של 'הגברת הראשונה'-שהיא תפקיד  ייצוגי בעיקרו- היא מחליטה לעטוף אותה בתכנים חדשים ולנקז  עוצמה  למקום שבו עוד נשמרת לה זכות הפעולה והאוטונומיה: סגנון הופעתה.

 היא  מזרימה אליו מפלים של אותנטיות, צבע, צורה, אנרגיה וסקס אפיל. היא מפציעה עם בגד חדש לכל תכלית וארוע, שולי כחשוב, לעיתים קרובות בזרועות חשופות, בבבגדים בצבעים נועזים  של מעצבים צעירים אנונימיים ושאינם מזרם המרכזי, שמשולבים בהם פריטים לא יקרים מרשתות אמריקאיות, ובכך היא מזניקה את המכירות של תעשייה הנתונה בשפל. הבגדים שהיא מופיעה בהם עשויים אריגים חלקים ומפוספסים בצבעים לוהטים עם השפעות מזרחיות ומערביות: היא מייצרת פרופרמנס עם טקסט וסאב טקסט, שהמסרים שלו הם מורכבים, אל מול צבא הצלמים מהבהב שצמוד אליה על כל צעד ושעל, נחוש לתעד הכל ולא להחסיר דבר.

בפרפורמנס שלה היא גם מפגישה בין אופנה אמנותית שמושקעת בה מחשבה לבין ההמון. לא מפתיע אם כך, שמי שייצר את הבגדים הם מעצבים-אמנים בפני עצמם, חוסיין שללאין מרטין מרג'יאלה, איזבל טולדו ועוד.בניגוד לקודמותיה שלבשו בגדי מעצבים אירופאים, היא לובשת בגדי מעצבים אמריקאים ממוצא לטיני אסייתי ומזרח תיכוני. הסטייליסטית שלה, איקרם גולדמן, היא פלשתינאית קתולית לשעבר הנשואה ליהודי. 

" עיצוב הזהות החדשה היא העברת המסר מצד הגברת הראשונה: הנשיאות של בעלה שוברת את כל מה שהיה פה בעבר: היא אחרת, מודרנית, במיוחד במובן שזאת נשיאות רב תרבותית." אומרת ולרי סטיל אוצרת במוזיאון האופנה במנהטן.

מישל  מתלבשת-מופיעה באופן שמבקש קריאה שונה, סמבולית, שיש בה גם מסרים תת קרקעיים, פוליטיים חברתיים ואסטתיים חתרניים, שדרך אריגים, צבעים וגוף, קוראים תיגר על ערכים של גבוה ונמוך, של הררכיה ושל נשיות ויופי.

 בתמונות בגלריה: פתיחת התערוכה "אופנה מבפנים החוצה"- של איזבל טולדו שעיצבה למישל אובמה את שמלת הלמון גראס, שהושאלה במיוחד לאירוע בניו יורק. התערוכה עצמה בנויה כאינסטליישן ענק של ציורים, צילומים, רישומים, שמלות, לוחות עגולים שמבליטים כל פעם אלמנט מופשט אחר בקולקציה, וציוריו של בעלה –רובן טולדו, ויכולים להוות לטעמי שכבה נוספת בשאלות של ייצוג וזהות, דיכוטומיות בן אופנה לאמנות. בתמונות למעלה-עבודות של האמנית האמריקאית שיניק סמית.