היא לא הכי מקובלת ,אבל היא בעלת חן שאי אפשר להתעלם ממנו, לא כמו העולם של היום זה משהו שונה שלא כמו פעם, כולם היו חברים של כולם, והיה כייף להיות איתם. היום יש קבוצות, יש את המקובלים, ויש את החנונים, אני חושב שזה משתפר ואולי הם לומדים משהו על העולם, רק אולי אבל לא תמיד. אולי וכאשר יתבגרו ויבינו את הנסיבות שגרמו להם להיות כך, ולעשות כך, ולא להיות משכילים וחכמים. הכיתה די מאבדת פרופורציות שלא נוכח שם אדם מבוגר, כולם מתפראים ומקללים, ילדים בני 11 מי היה מאמין עליהם. אבל בכל זאת חייבים להאמין לא? היא אחרת שונה לא כמוהם ההיתרון הבולט שלה שהיא חכמה מאד, ויש לה כישרון, אני יודע ומרגיש זאת יודע שהיא הולכת לבד בהפסקות, ומתבודדת שרע לה, כזאת מופנמת שלא מתחברת אליהם, כי הם רעים אליה, וזה לא הכרטיס הנכון למועדון החברים שהם פותחים, לא מתאים לא כרגע יש לה חיוך עדין שיכול לגרום לכל אחד להתמוגג מאושר שרואה אותה עוברת מולו, היא גבוהה לגילה הצעיר, ודי מתופחת אבל יש לה חוסר ביטחון הבולט למרחקים. לכן כולם מרגישים לצחוק ולפגוע בה ולהקניט, וכ"כ לא לאהוב אותה, אלא לשנוא באמת. באותו הבוקר כרגיל אני רואה אותה הולכת לבדה מחזיקה ענף, וזורקת את העלים בצידי הדרך, אפשר לראות שנופלת על הלחי שלה דימעה, אני יודע שרע לה, וכך גם אני מבין אותה יותר. הצילצול קטע את מחשבותיה, וכי היא חיכתה לחבריה לכיתה שיבאו ותחיל השיעור שהיא כ"כ אוהבת, שיעור חברה, המורה ביקשה ממנה לתעד את חבריה לכיתה במשך שבוע אחד, והיא כמו כל ילדה טובה ישבה וכתבה על כך, רצתה לעלות את זה בשיעור אבל ויתרה, צחקו עליה על הרעיון שהציגה בפני כולם. בערב המורה חשבה על כל מה שאירע במהלך היום היא הבינה כי יש בכיתתה תלמידה מוכרת חיננית במיוחד שרוצה רק דבר אחד: להתפרסם ושיכירו אותה בתור עיתונאית. כבר באותו ערב צילצלה המורה לתמי והתרגשה לספר לה שיש לה ידיד שעובד בעיתון ומוכן לקבל את מה שכתבה, תמי בכתה מהתרגשות והבנה כי המורה מאמינה בה ושמחה על כך.
עכשיו אני יכול לראות אותה ולהתגאות קורא בהתרגשות עצמוה את הכתבה שלה על "היחס הלא אכפתי של תלמידי היסודי" זה אכן כתוב בטוב טעם ואני שמח על כך, תודה לך
|