לפני שש שנים התחלתי לכתוב ספר.

היה לי רעיון לא רע וחשבתי, או קי, נתחיל לרוץ איתו. עשרים פעם כבר התחלת, עשרים פעם הפסקת באמצע העמוד הראשון, עכשיו אולי תמשיך.

כעבור שנה של עבודה, ולילות רבים ללא שינה הגעתי לעמוד 100. העברתי את הטקסט לשלושה חברים שכדרכם של חברים אהבו את מה שקראו, והחלטתי בעקבות תגובותיהם לשלוח את ערימת הדפים שלי לסופר מפורסם, שהוא גם מו"ל, כדי שיחווה דעתו.

הוא שנא את הספר.

התקשר אלי ערב אחד והסביר באריכות ובדקדקנות למה הספר לא טוב. 40 דקות כואבות ומעליבות השקיע בי האיש, וצדק ברוב מה שאמר. לקח לי כמעט שנתיים להתאושש מהשיחה הזאת, עד שהחלטתי ברגע של אומץ להתחיל שוב, את אותו הספר, מהתחלה.

כעבור שנה נוספת של לילות ללא שינה הגעתי שוב למחסום עמוד 100. הפעם החלטתי לא לשלוח את כתב היד לאף אחד. לקחתי חופש מהעבודה ובמשך כמה חודשים השלמתי אותו עד סופו. זה קרה פחות או יותר בתקופה הזאת לפני שנתיים. 

כשהוצאת כתר הביעה התעניינות בספר והסכימה להוציא אותו לאור, חשבתי שזה סופו של התהליך, אבל רק אחרי הפגישה עם עורך ספרות המקור בכתר - דרור משעני - הבנתי כמה הסוף רחוק. הספר, שנכתב כרומן פסיכולוגי, הוא בעצם רומן מתח, וככזה עליו להיכתב לפי כללים אחרים לגמרי. ושוב התיישבתי לכתוב את הספר, ושוב כמעט מהתחלה. עוד שתי גרסאות חדשות נכתבו מאז. הוא נחתך ושונה ונערך עשרות פעמים. למעשה אין בו שורה שלא נכתבה מחדש.

אבל הנה, הוא מוכן.

עוד מעט בחנויות.

ואני, בלי לחשוב פעמיים, כבר מתחיל לכתוב ספר חדש.

עוד לא סופר, עוד לא יודע אם הספר יצליח. סתם בן אדם שחייב משום מה לכתוב

ויודע שאם מתעקשים, בסוף יוצא מזה ספר.