שעות ההתכנסות היו תמיד לפני שיורד הערב. יש בינינו שטענו שאלו השעות הכי מדכאות של היום,` שתייני הערב אינם יכולים לשתות עדיין, בגלל שטרם הגיעה השעה ושתייני הבוקר עדיין סרוחים במיטותיהם. מין שעה כזו של לא ערב ולא בוקר, לא צהריים ולא שעות קטנות, סתם שעה קטנה באמצע היום.

אנשים שעובדים לפרנסתם עדיין שרויים תחת פנסי הניאון של משרדיהם, בוהים בטמטום במסכים, חלקם עדיין עם כבדות של בטן מלאה מארוחת הצהריים.

עשינו לנו מנהג להתכנס מדי יום בשעה הזו ולזכור את המקטרת ואת מגרית'. היו כאלו שבאו עם המקטרת עצמה, אלו שמכורים לסמלים, דברים מופשטים רחוקים מהם כאור השמש והם תמיד שואלים, "טוב אז מה להביא? ".

לא צריך להביא כלום, חתיכת פולניה אנאלית. למה את חייבת לדחוף את הפשטידות שלך לכל אספה רוחנית שנערכת במקומות שאין בהם תנורים לחמם את אסופת הפטריות, שבשלת יותר מידי?
אבל, כדרכו של עולם ,גם כאלה היו בינינו ואולי טוב שכך; שכן הביאו איתם קונטרה למשפטים כמו,
"אז מה שאני בעצם אומר זה שאנשים הם העיקר של המסה הסופר קונצטיטוציונית ואם לא היו פה פרטים אנושיים מהסוג הזה אין לזה כל משמעות שכן המשמעות נאבדת ברגע שהפרט ההומוגני אינו בשל לקבל את המוסר הקאנטי",
וכמה בדידים מהסוג ההומוגני מרימים את ראשיהם בפליאה למשמע הזרם הלא ברור של הברות לועזיות ורק פולניה אחת קמה ואומרת, אתה יודע שאתה מזיין בשכל, נכון?

החוק הראשון היה שאין חוקים כמובן. כמה מקורי, שנון, אנרכיסטי ולא מקובע. העתקנו את זה מהמון סרטים, ספרים, סדרות טלויזיה וספרי מסע. היה תמיד וכוח על מקור הביטוי, המגלומנים טענו שהם היו הראשונים בכלל שעלו על האוקיסמורון המפורסם.
הנסיון להוכיח למגלומנים שהם טועים נדון לכשלון מראש. הוכחות, ציטוטים, מבואות, איזכורים לקרבות מגע מתוסרטים, לא יזיזו את המגלומן מדעתו; וכשהמגלומן הוא גם זיין שכל, אז בכלל נידונת לשעות רצופות של גיבובי מילים, ציטוטים נכונים חלקית ועובדות מפוברקות.
אחרי תקופה מסויימת, גם אנחנו התייאשנו מלשכנע אותם והפסקנו לדון במקורו של החוק הראשון.
מאחר והחוק הראשון שמט את הבסיס מתחת לכל חוק שיבוא אחריו, לא אפרט את שאר החוקים.
למה בכלל כתבנו חוקים נוספים, כשהחוק הראשון מרוקן אותם מתוכן? התשובה לשאלה היא היסטורית. החוק הראשון נכתב אחרי שנכתבו כל מאתיים שלושים ושמונה החוקים האחרים. כשראינו כי ערימת החוקים הולכת ומתגבהת ואין בינינו מי שיכול לזכור את כל החוקים ונוצר מצב שבו יכולנו לכתוב חוק חדש שיסתור חוק קיים ומצב כזה נוגד את רוח הדברים הכללית; החלטנו אז להוסיף את החוק הראשון ולמשוך את ידינו סופית מכתיבת חוקים וכללים.

וכך באוירה מפוייסת משהו, של איש הישר בעיניו יעשה, היינו מתכנסים לנו מידי לפנות ערב, בעלי המקטרות ואלו שאינם, המגלומנים, זייני השכל, הפולנים, התאורטיקנים, המשוררים, האינסטלטורים, האמנים, אנשי המעשה, העיתונאים, הסטלנים, השיכורים של בין לבין, חובבי המד"ב והמכורים לריאליטי.

את בעלי המקטרות כבר הזכרתי אבל היו ביניהם הרבה סוגים. נתחיל בלובשי גלימות הטוויד והקסקטים שהקפידו על מקטרות מירשאום ואף נהגו לערוך עלייה לרגל מידי שנה לערים מסויימות במרכז תורכיה כדי לחדש את המלאי ואף למכור במחיר מפולפל למקפידים שלא עלתה בידם לערוך נסיעה לאימפריה העותומאנית. את הללו עניינו מספר נושאי שיחה. הראשון הוא מירשאום. השני הוא איכות החומר והשלישי הוא חיקויים של מירשאום. בשלישי עסקו בעיקר המתחילים. המירשאומים, כפי שכונו, טענו שהמקטרת של מגרית' היא מירשאום טהור; וכמה שניסינו להסביר כי החומר אינו פקטור כלל במערכת החוקים שמהם נוצר היקום באופן כללי ובחומרים שמהם נוצרה הכת, שהם משל לכוחות היקום, המשיכו הללו לדבוק בסמלים ובחומרים והפכו אניני טעם ודעת עד יאוש, בדקויות של המירשאום.
אוטו היה אחד מהם. איש גבוה בעל כרס, מקריח במקצת, עבר לפני שנתיים ניתוח לכריתת אשך בגלל סרטן. ההוליסטים טענו שעם האשך השמאלי נכרתה לו גם האונה הימנית במוח, שכן ישנו קשר הדוק בהצלבה בין האשך השמאלי לאונה הימנית. אוטו המסכן האמין בתחילה להוליסטים והיה משוכנע במשך תקופה שאין לו אונה ימנית. השערה, שעם הכרות מעמיקה עם אוטו, לא נשמעת מופרכת מיסודה.
אחרי שהוסר אשכו השמאלי, אשתו טניה ושתי בנותיו נטשו אותו. לא יודעת אם בגלל האשך, או בגלל התפרצויות הבכי שהאיש התחיל לפתח, ויש משהו די מפחיד במאה קילו רוטטים בלי אשך ואולי גם בלי אונה ימנית שמתפרצים בבכי היסטרי. האיש היה זקוק לטיפול פסיכיאטרי דחוף, עדיף עם המון ליתיום ומכות חשמל; אבל דעות פלורליסטיות בענף הרפואה הביאו לכך שלא ניתן בימינו לאכוף על אדם לקבל טיפול פסיכיאטרי, למרות שהוא מהווה בברור נזק (לפחות אסטטי) לסביבתו.
העניינים התגלגלו כך שאוטו פגש את אחד המגלומנים והפך עבד נרצע שלו ומתוך כך הפך להיות חבר בכת שלנו.

לצערי הרב, הכת שלנו אינה תחליף למוסד סגור ו/או פתרון לבעיות קליניות ואוטו האומלל, כשהתרגל קצת לחברתו של המגלומן, התחיל לחפש את הדברים שמעבר. הוא התחיל להקשיב יותר למה שמדברים סביבו ופעם, כששמע שמדברים על מקטרות, הביא את המירשאום של סבו. זו היתה ההתחלה של כל היסטריית המירשאום הארורה. השוליים, שדעתם מוסחת על נקלה, הפנו מיידית את תשומת ליבם לאבייקטים פיזיים. הדיון במקטרת תיאורטית עבר להיות דיון במקטרות מעשיות; הפולחנים ומסעות העלייה לרגל היו רק עניין של זמן. רצינו לסלק אותם מהכת, עניין פשוט לכאורה; דורש יצירתיות מוגבלת בהמצאה של חוק חדש כלשהו, האוסר על מי שמעשן טבק מתוך כלים עשויי חימר להיות חבר בכת. אך היסטריית המירשאום החלה אחרי שנכתב החוק הראשון ושוב לא יכולנו להמציא חוקים כאוות נפשינו.

הללו נשארו בכת, אנחנו נאנחנו והמשכנו לסבול את פטפוטם ההמוני והסובלנות חגגה את נצחונה.

אחד הדברים שרצינו להמנע מהם הוא ההתפצלויות.
אך טבעי הוא שבכת שאין לה גורו או מורה דרך, אין לה חוקים ואינה מבוססת על רווח פיננסי כלשהו, לא ירחק היום ומישהו יחליט לפרוש מהכת. הפרישה עצמה היא בסדר גמור מבחינתינו, אבל אותו פורש יכול גם להחליט כי הוא רוצה להקים כת מקטרת משל עצמו וזה דבר שלא יכולנו להעלות על דעתינו.
כת המקטרת 1, כת המקטרת 2, כת המקטרת המקורית, כת המקטרת המקורית המקורית, כל העניין היה הופך המוני מידי ויותר מידי סמי בורקס.

כדי להמנע מההמוניות היינו הורגים את מי שעזב את הכת; גם אם לא התכוון להקים כת חדשה, רק ליתר ביטחון.

חוץ מהאוטו, שהיה הראשון שעורר עניין במירשאומים, החברים הנוספים היו בעיקר עובדי הייטק, חובבי יינות צרפתיים וטבק יקר. הללו היו חברים חלקית בכת שכן הגיעו להתכנסויות בסופי שבוע בלבד, חפשו חניה שעות למזדה שלוש, ואחרי אימון כושר ומקלחת הגיעו נכונים ומזומנים לשוחח על מקטרות חימר ועוד להרגיש הם מפצחים את סוד הקיום. אימבצילים מדומיינים חסרי חוט שדרה.

יונתן היה אחד מהמשוררים וגם מגלומן לא קטן בזכות עצמו. ילד בן עשרים וארבע שעסוק בעצמו וכל יום יוצא עם בחורה אחרת שמשום מה היו נופלות לרגליו.
"אז אם אני נמשך רק לבחורה עם שיער שחור וגרביונים קרועים, זה מה שאני נמשך אליו", זה סוג המשפטים שהיה משמיע במין רצינות תהומית.

משוררים.

דוגמה ברורה לניוול אנושי שחצני, מסתתרת מאחורי דימויים שאין איש מבין את משמעותם ושיחות לתוך הלילה על הרלוונטיות של וולטיר. עוד חבורה של מטומטמים מלאי חשיבות עצמית, המשוכנעים, אוי כל כך משוכנעים, שהמשך הקיום התרבותי של העולם תלוי בהם ורק בהם.
אויה לכם יצורים מוכשרים ומלאי מילים, ההולכים בשרירות ליבם וכותבים את דמיונותיהם הארורים בצורה נפלאה כל כך.
בא לקלל ויצא מברך. אכן לקיום האנושי גם בצורותיו החולות ביותר יש אסטטיקה משלו.

תמר לא היתה אחת מהאמנים. היא אמנם רצתה נורא להיות אבל לא היתה לה החוצפה הקלאסית להכיר בשטויות שהיא כתבה כיצירת מופת; וזה הרי התנאי העיקרי לפני שתחשיב את עצמך אמן.

ובין המשוררים לאנשי ההיטק נלחצתי אני בין הפטיש לסדן. גם משורר נחבא וגם איש הייטק מתוסכל. רוצה כל כך ליצור, לא מבין למה לעשות את זה ומתוך כל לא עושה כלום חוץ מלעשן סמים.
האפסיות של הקיום האנושי העיקה עלי ודיכאה אותי. חוסר המשמעות של כל זה, למה מתי והיכן ובשביל מה, בשביל מה.
ידעתי שיש תשובה במקום כלשהו לשאלה הזו, אבל לא יכולתי למצוא אותה.

המשך אולי יבוא...