בהגיע ערב שבת קודש שלפני תשעה באב, נפל במחשבתי הרעיון הבא: מעלת יום שבת קודש, נשגבה ונעלה מאוד, כמו שאנו אומרים בזמירות שבת: יוֹם זֶה מְכֻבָּד מִכָּל יָמִים. ביום זה שובת היהודי מכל מלאכתו ומקבל את השבת בשמחה ואהבה רבה, בסבר פנים יפות, ובבגדי שבת מהודרים, בתפילה מיוחדת: תפילת "קבלת שבת", בקידוש על היין, ובקיום שלוש סעודות שבהן הוא אוכל בָּשָׂר וְדָגִים וְכָל מַטְּעַמִּים, מַשְׁמַנִּים וּמַעֲדַנִּים. וּמַטְעַמִּים הַרְבֵּה מִינִים אֱגוֹזֵי פֶרֶךְ וְרִמּוֹנִים, ועורך בְּשֻׁלְחָן לֶחֶם חֲמוּדוֹת. גם בבוקר יום השבת מוציא היהודי את ספר התורה הקדוש מארון הקודש, וקורא בו את פרשת השבוע, ולאחר מכן מוסיף תפילה, שאינה נאמרת בימי החול – "תפילת מוסף". שבת קודש אוהבת מאוד אורחים, ובעיקר את המועדים, ומעניקה להם הכנסת אורחים מכובדת ונותנת להם כבוד, כל אחד לפי חשיבותו ומעלתו. כשמגיע לשבת האורח "ראש חודש", השבת שמחה לקראתו ובכל ארבעת התפילות של שבת (ערבית, שחרית, מוסף ומנחה) וב"ברכת המזון" היא נותנת לו מקום של כבוד בצורת תפלת "יעלה ויבוא", ומוסיפה לכבודו תפילה מיוחדת והיא: "חצי סדר ההלל", וכן מכבדת אותו בכך שמלבד הספר תורה של "פרשת השבוע", מוציאים ספר תורה נוסף לכבודו, ובו קוראים את הקריאה ל"ראש חודש". כשמגיע לשבת האורח "חג החנוכה", השבת שמחה לקראתו ומוסיפה לו כבוד נוסף, על הכבוד שנתנה לאורח "ראש חודש", והוא ש"ההלל" של שבת חנוכה הוא "הלל שלם", ולא "חצי הלל". כמובן שבחנוכה במקום "יעלה ויבוא" אומרים "ועל הניסים", ובספר התורה הנוסף שמוציאים קוראים את הקריאה ל"חג החנוכה". כשמגיע לשבת אחד מהאורחים החשובים הנקראים "שלושה רגלים", שהם: "חג הפסח" "חג השבועות" ו"חג הסוכות" (הכולל גם את "שמחת תורה") השבת שמחה לקראתו ומוסיפה לו כיבודים נוספים, על הכבוד שנתנה לאורחים הקודמים, ובכלל "יוצאת מגדרה" כדי שהאורח הנכבד יזכה ל"הכנסת האורחים" המכובדת ביותר. הכבוד מתחיל מייד בכניסת השבת. כדי שהאורח ירגיש "רצוי" ו"בבית", השבת "מבטלת" עצמה בפניו, וממעיטה מהכבוד הנוגע אליה, וכך סדר "קבלת השבת" הוא מקוצר מאוד, רק שני מזמורים, ורק ארבעה פסוקים מהמזמור "לכה דודי". השבת מוותרת לגמרי על כל נוסח ארבעת התפילות הנהוג בכל שבת, ונוסח התפילות בחג שחל בשבת הם נוסח החג, כאילו היה חל ביום חול, רק שמתווספת בהם הזכרת השבת. בהמשך, השבת מוותרת (בליל שבת ובבוקר יום השבת) על נוסח ה"קידוש" של שבת לטובת נוסח "הקידוש" של חג, שהשבת רק מוזכרת בו. בבוקר יום השבת-החג, השבת מוותרת לגמרי על קריאת "פרשת השבוע" של שבת, והקריאה היא הקריאה של החג בלבד, הכול כדי שהאורח הנכבד ירגיש "רצוי". גם כשמגיע "ראש-השנה" השבת נותנת לו את כל הכיבודים הנ"ל. כשמגיע "יום הכפורים", שהוא יום כפרת העוונות של כלל ישראל, השבת "יוצאת מגדרה" לכבודו, ונותנת לו הכול, כולל וויתור מוחלט על מצוות אכילת "שלוש סעודות". אמנם כשמגיע המועד הנקרא "תשעה באב" (לפי ההלכה ט' באב נקרא "מועד"), השבת אומרות לו: "אורח כמוך אני לא רוצה, אתה לא רצוי אצלי, לך מפה", וט' באב (כלומר מנהגי האבלות והצום) נדחה ליום ראשון. הרעיון שנפל לי הוא: אנחנו רואים שאת המועד שנקרא "ט' באב", השבת דוחה ולא רוצה לקבל כאורח, אם כן בואו כולנו ונבקש, יחד כאחד, מהשבת: שבת הקדושה, התחנני בבקשה, פני צור נערץ בקדושה, שיהפוך לנו את המועד ט' באב, הקרב ובא, מיום מר ונמהר, מיום של חורבן, צר ומצוק וצרות, מיום צום ואבלות, למועד ולחג אמיתי ע"י שירים קרן ישראל וישלח לנו את הגואל צדק שיגאלנו ויבנה לנו את בית המקדש ויחדש לנו את מלכות בית דוד [עיקר שורש השבת הוא במידת ה"מלכות", ולכן לה נאה ולה יאה לבקש על מלכות בית דוד]. הערב, לאחר תפלת ערבית, נגשתי לרב היישוב שבו אני גר, והצגתי את הדברים בפניו, הרב מאוד התרגש מהדברים, קם על רגליו, דפק על השולחן, ואמר: רבותי תשמעו את מה שהיהודי הזה אומר, ואז הרציתי לפני הקהל הקדוש את מה שכתבתי למעלה, כולם התרגשו מהרעיון, ואמרו שהוא נכון מאוד, והרב חזר ואמר לציבור שהדבר נכון מאוד, וזה מה שצריכים לעשות עכשיו. מחר בבוקר אני נותן, בלי נדר, שיעור בבית הכנסת המרכזי, בקרני שומרון, ואני מתכונן להקדים את הרעיון הזה לשיעור.
על חשיבות התפלה שנאמרת ע"י רבים ראה בפוסט "גמ"ח תפלות".
התווסף במוצאי-שבת: בדרשת "סעודה שלישית" שנשאתי בבית הכנסת "קהל חסידים" בישוב שלנו, חזרתי על הדברים הכתובים כאן, וב"ה שעניין מצא חן בעיני כולם, וענו ואמרו כי זה דבר נאה ומתקבל. |