| חושבים שלילדים שלכם מגיע יותר? שואלת הפרסומת לתיכון הפרטי החדש "חברותא". ואפילו מבלי שיש לי ילדים ומבלי שאני מתכננת כאלה, התשובה שלי היא - כן. לילדים שלנו מגיע יותר. לנו מגיע יותר. גם להורים שלנו מגיע הרבה יותר, לקשישים שלנו, בכלל, לישראלים וגם לאלה שלא אבל נמצאים פה ביננו מגיע יותר. הרבה יותר. הרבה יותר חינוך, הרבה יותר בריאות, הרבה יותר איכות סביבה ואוויר ומים וחופים נקיים, וגם יותר צדק ותעסוקה ויש גם כמה חירויות פרט וזכויות אזרח שמגיעות לנו יותר וקצת יותר ביטחון אישי וגם יותר שלום. לגמרי, לחלוטין מגיע לנו. הכי מגיע לנו יותר. חיוך מריר עולה במבט על הפרסומת הזו. "מגיע לי" הוא צמד המילים בו משתמשים חסידי השוק החופשי וגם כאלה שלא ממש אבל שהפנימו היטב את הטרמינולוגיה, לתיאור התרבות שהם מייחסים לאנשים שילדיהם בוודאי לא יילכו לביה"ס זה. תרבות ה"מגיע לי", כך כונתה שנים דרכם של האנשים "שלוקחים את כל מה שאפשר מהמדינה" ו"רק מחפשים מה לקחת ולא מה לתת" ו"מתבכיינים במקום לעבוד". רק לצעוק מגיע לי הם יודעים, שבנו ואמרנו, כמו שלימדו אותנו היטב להגיד, וטפחנו לעצמנו על השכם. אנחנו לא כאלה. אנחנו עובדים קשה בשביל מה שיש לנו, ומחנכים את ילדינו לעבוד קשה, ושום דבר לא מגיע לנו בחינם ואנחנו צריכים לתת למדינה ואח"כ לבקש. אבל כשאנחנו מסתכלים טוב טוב על כיתות הלימוד במדינה הזו, או נזכרים בחלחלה בדרכנו שלנו בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, אנחנו די בטוחים שמגיע לנו יותר. כיתות קטנות יותר; ומורים רבים וטובים יותר ושחוקים פחות ומשתכרים יותר; וצורת לימוד מעניינת וחדשה יותר; ותכנים מגוונים ורבים יותר; ויחס אישי יותר. ואם נשאל את עצמנו למה בעצם, מגיע לנו יותר, נצליח לבנות טיעונים לא רעים על חשיבות החינוך לנפש האדם, בוודאי בגילאים אלו. ועל כיצד נראית החברה כאשר החינוך בה טוב יותר. ואולי נשתמש בזכות לחינוך שטרם עוגנה ממש בחוק בישראל. ועל הכלים שנותן חינוך טוב לאדם בדרכו בחיים באשר הוא. אולי נרחיק – כל אחת והמרחק שהיא צריכה לעבור - עד המקורות היהודיים ועל מה שהם מלמדים אותנו על חשיבות חינוך בנינו (ובנותינו). כל אחד ומקורותיו, וטיעוניו ומחשבותיו בנושא. אבל קשה, קשה לקבל טיעון בו הבסיס ל"מגיע לילדי חינוך טוב יותר" ("יותר", ביחס למה שהם מקבלים עכשיו, אבל גם "יותר" ביחס לכל השאר) הוא המצב הכספי של כל אזרח. הפקטור הכלכלי, כלשעצמו, הוא בסיס קצת משונה לטיעון של מגיע לי. זאת כנראה התקפה קלה מדי על ביה"ס הזה. ויאמרו, את כספנו הרווחנו ביושר, ולילדינו ככל הילדים מגיע חינוך טוב יותר, לא כי הם ילדי עשירים אלא סתם כי הם ילדים, ואנו שיכולים לקנות אותו נקנה. והרי על המדינה כבר ויתרנו שתיתן את החינוך הזה, שמגיע לנו, מגיע לנו מהמדינה, ונבנה ונקנה אותו בעצמנו. כי לילדינו מגיע ואנחנו יכולים לתת להם וניתן. והנה, בין שתי התרבויות האלו, כביכול, על אותו קו דמיוני הזה שמפריד בין אלו שצועקים מגיע לי לאלו שקונים את שמגיע להם בכספם, בין אלו שצמודים לקו העוני משני צדדיו לבין אלו שנמצאים ככ מעליו שלא יצליחו לראותו עם משקפת, בין אלו שילדיהם מסיימים תיכון בקושי לבין אלו שילדיהם הם מצטייני דיקן, בין אלו שחיים בישראל השנייה לבין אלו שחיים בישראל הראשונה והנקייה והמוצלחת, לי נוח יותר עם הראשונים. ה"מגיע לי", הנקי, אין נכון ממנו. מגיע לנו, ולילדינו, לא כי אנחנו אנשים טובים וישרים. לא, לא. גם לא כי עבדנו קשה והרווחנו את לחמנו ביושר. ממש לא. פשוט מגיע לנו. רק ואך ורק כי אנו אזרחי המדינה הזו. היא שצריכה לדאוג לנו לחינוך. היא שצריכה לדאוג לעתיד ילדינו, ולחינוך שיוויוני וראוי ונגיש לכל. התיכון הפרטי חברותא, יותר משהוא הסתגרות של ה"אליטה", שכלשעצמה מטרידה אותי לא יותר מדי, הוא עוד ביטוי, בוטה וחזק, לוויתור שלה על המדינה. לוויתור שלה על שירותים ציבוריים ראויים, ובמקום שיקר לנו – החינוך. וכשה"אליטה", העשירה, המקושרת, השולטת, מרימה ידיים במאבק על עוד נכס ציבורי, המאבק הזה נעשה הרבה יותר קשה לכולנו.
|