בלילה בו חזרה קארמה מסדנת הויפאסנה היא לא סתמה את הפה עשר שעות רצופות.
שכבתי לידה במיטה כל השעות האלה והתכוונתי לקום וללכת כל רגע. מצד שני, חשבתי, זה בטח ייגמר לה עוד רגע ואז היא תראה אותי ותיזכר בי ותבין שבכל הימים האלה חיבקה רק עצים וכלום כלום ממני - ומי יודע מה יכול לצאת מזה, אז שכבתי בשקט והקשבתי לשטויות שלה.
שכבתי לצידה ומוללתי את שערה בין אצבעותי כאחד הזקנים הערביים היושבים על שרפרף בבית הקפה בכפר קנא - זה שכביש נצרת-טבריה חוצה אותו - איפה שכולם משחקים שש בש כל היום אגב שתיית קפה מספלים לבנים קטנים והנעת החרוזים בשרשרת שבידיהם אחד אחד. הייתי רואה אותם מחלון הוולבו הגדולה והאפורה שהיתה לנו, בקיץ בדרך לכנרת. שקעתי בשיערה והיבטתי בתיק הפתוח והרגוע שלה ובפיסות הבד הצבעוניות המרגיעות שהביאה איתה מהודו חודשיים קודם לכן - שהיתה לה נטייה לקרוא להן בטעות בגדים - וידעתי שמוטב כי אקום ואלך לי לביתי. אבל לא יכולתי לוותר על הסיכוי הקלוש שבסוף היא תראה שגם אני שם במיטה. ומי יודע מה.
קארמה חזרה רעבה מהויפאסנה. רעבה ומלאת תובנות. הזמנו אוכל כמו מטורפים - והיא בלעה הכל. היא סיפרה על השקדים והצימוקים שאכלה ועל איך שניקתה את הגוף ואיך ההיטהרות של הגוף מטהרת את הנשמה ובאותו זמן ממש, ככה על הסדינים הלבנים הנקיים שכיבסתי בשבילה בזמן שהיא היתה בנירוואנה, היא ישבה ואכלה מנות ראשונות ועיקריות וקינוחים. היו שם סלטים של עלים ירוקים עם גבינת רוקפור ברוטב ויניגרט ושל עגבניות עם מוצרלה בבלסמי וספגטי עם כדורי בשר ולינגוויני עם אספרגוס ולימון וריזוטו פירות ים ופיצות עם פלפלים ירוקים וריקוטה, והמבורגרים, המון המבורגרים עם קטשופ ומיונז וערימות של צ'יפס. הגיעו שניצלים וכנפי עוף ברוטב טריאקי וברוטב חריף. הזמנתי לה סיני ויפני והיא אכלה סושי ברוטב חמוץ מתוק. אחר כך קינחה בעוגות שוקולד ובמוס שוקולד ובפרפה לימון שקצת נמס בדרך. היא אכלה בלי הפסקה כאילו יצאה ממש עכשיו מבילוי של שנתיים במחנה ריכוז שמגישים לך בו תערובת זרעים לעופות בצהריים וחמניות אורגניות בערב. ובכל הזמן הזה שהיא אכלה היא לא הפסיקה לדבר על השתיקה המדהימה שהיתה לה ואני רק המשכתי למולל את קווצות שיערה בין אצבעותי ולקוות שכל העניין הזה של אין-משיחין-בשעת-הסעודה וכל העסק הזה של הקדמת-קנה-לוושט לא באמת יעבדו עליה. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתעמק בשלושת השלבים של לפיתת היימליך, כפי שעושים למי שנתקע לו חפץ זר בקנה הנשימה. אותה לפיתה שהפוסטר שמסביר לכל טמבל איך מבצעים אותה תולה בכל מסעדה או בר באמריקה מכורח החוק, ושהנתונים מספרים שחייהם של שישים ושמונה אנשים ברחבי ארה"ב ניצלים מידי שנה מכך שאיזה חובב שישב לידם במקרה ביצע בם את אותה לפיתת היימליך לפי הוראות הפוסטר שבפינה ליד השירותים, אחרי שנתקעה להם בגרון עצם של דג. נתון די מעניין בסך הכל.
היא טרפה ודיברה, ואני, תוך כדי היאחזות נואשת בשיערה, המשכתי לצלצל לכל מיני מקומות ולהזמין משלוחים. כל השליחים שבעיר עבדו בשבילה באותו לילה, הרחוב הקטן והשקט שבו גרה היה פקוק מתנועת קטנועים, ובחדר המדרגות היו המולה וטפיפות רגליים עולות ויורדות כאילו זו תחנה לממכר סמים שיצאה במבצע של ארבעה גרם במאה. ואני די בהתחלה כבר הבנתי שאי אפשר יהיה להשביע את רעבונה באותו לילה, שזהו בעצם רעב מטאפיזי, שהיא בור בלי תחתית ושההיטהרות הזו הפכה אותה בעצם לצינור, למסדרון לעולם אחר - נעלה מעולמנו, טהור יותר, רגוע יותר - ומלא אנשים רעבים. וכל האוכל הזה פשוט עבר דרכה והגיע אל כל אותם חברים שלה שהיו כולם רקמה אנושית אחת חיה. חיה ושותקת ומחבקת עצים, ומאוד מאוד רעבה.
ממש באותם ימים שקארמה שתקה, שתק העולם כולו. תוך עשרה ימים נהרגו ברצועת עזה וביהודה ושומרון תשעה ילדים מתחת לגיל 12 ואיש לא אמר מילה. קארמה דיברה על פתיחות. היא אמרה שאני מכשיל את עצמי עם העובדה שאני לא מוכן להיפתח אליה, שאני ממיר את כל המקומות שבהם אני תקוע בדברים חיצוניים. "כל העניין שלך הזה עם הסבל לכאורה של הפלסטינים" היא אמרה "המצאת אותו בגלל שאתה בורח מעצמך". "זה שאתה לא מוכן להתאמץ קצת יותר ולהתבונן פנימה זה לא לטובתך וזה גם מחבל ביחסים שלנו כי אנחנו לא באמת יכולים להיות קרובים אם אתה מפחד, ממש מפחד, לגעת במקומות הכי פנימיים שלך, איפה שכל היופי נמצא גם אם אתה לא רואה אותו, ואני דווקא רואה אותו בך ובגלל זה הייתי רוצה שתסמוך עלי ושתתן לי יד ותעצום עיניים ונצעד ביחד למסע פנימה".
ואני דווקא רציתי לתת לה יד. רציתי להיפתח אליה. הייתי מוכן לשכוח בשבילה את הבעייה הפלסטינית ההיא, שלתפיסתה המצאתי, למרות שלא יכולתי שלא להרגיש שיש בי מן המוביל החברתי או מעצב דעת קהל אם תרצו, עם זה שהצלחתי לסחוף אחרי כל כך הרבה אנשים להתעסק בבעייה אחת קטנה עם כמה ערבים שלא נאה להם. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, ויכול להיות שהייתי - ושאני עדיין - תקוע, אבל אי אפשר היה להתעלם מההישג האדיר שלי, שרק המחיש את התיאוריה שמשק כנפי פרפר בג'נין אכן מרעיד עולמות בבילעין.
קארמה היתה מוארת ממש. היא לא היתה צריכה את השתיקה הזו כדי שיידלק בה הניצוץ, היא באה עם זה טבעי, מהבית. היא היתה כל כך יפה שזה ממש כאב בעיניים להסתכל עליה, ובאותו זמן גם אי אפשר היה להזיז ממנה את העיניים. כאב להביט בה אבל גרוע מזה היה להקשיב לדיבור שלה.
היא באה ונסעה להודו כל הזמן. לא היה הודי אחד שלא הכיר אותה. היא עברה בכל מקום שבשם שלו הופיעה המילה ריטריט ונחה שם מעט. היא לא פסחה על אף גורו. היא חיבקה שם את כולם וכולם חיבקו אותה בחזרה, והיתה בה אהבה אל כולם ולכולם היתה אהבה אליה, ורק אני התחלתי להתרחק ממנה מבלי להתכוון כמו גופה שצפה בגנגס ונשרפת לאט לאט.
בזמן שניקתה שאריות פרפה חלבה מקרקעית כלי פלסטיק, היא סיפרה לי על הקינואה שהגישו שם בדממה. איך כולם נפרדו מהעץ שלהם לחצי שעה והתכנסו באוהל הגדול ואכלו את מה שהיקום הציע להם ברוב נדיבותו - וגם בעזרתה של רחל, עובדת המטבח שבאה מאילת באוטובוס כל יום, שבישלה להם באהבה.
לאט לאט ראיתי שהיא שוקעת אל תוך עולם משל עצמה, שאפשר שהוא נשגב בהרבה מזה שבו אני מכלה את ימי לריק, אבל אפשר גם לקרוא לו בפשטות שינה. שיחררתי את אצבעותי מעם שיערה הארוך נערה והיבטתי עוד קצת בשלווה הגדולה שירדה עליה כמו בסוף ארוחת צהריים משפחתית גדולה במיוחד של יום שבת.
בחמש בבוקר התחילו ציפורים לצייץ. לא מבינות כלום בויפאסנה. קמתי וכיסיתי אותה בחתיכת בד עם מלא הדפסים של בודהה משלב ידיים, אספתי בשקט את כל קופסאות הפלסטיק והנחתי אותן בשקיות, ניקיתי בעדינות שאריות של צ'יפס משולי המיטה ומוס שוקולד מקצות שפתיה, והלכתי. מכוניות זבל כבר הרעישו ברחובות, בחנויות מכולת התחילו המוכרים להעלות תריסי ברזל בתנופה מהירה ולגרור פנימה ארגזי לחם. הלכתי דרך כיכר רבין אפילו שזה לא היה לגמרי בדרך שלי. באמצע הכיכר עומד עץ שקמה זקן אחד, שריד לגן השקמים שהיה שם לפני שכתבו על זה שירים. טיפסתי על הערוגה שלו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו.
ופתאום, בינות לרעש המשאיות וגרגור היונים שמעתי את העץ הזקן לוחש לי בחזרה שגם הוא אוהב אותי.
---
כל העניין הזה עם קארמה היה לפני שלוש או ארבע שנים. נזכרתי בה השבוע כשישבתי עם חבר שהוא צלם עיתונות שנוסע פעם בשבוע לשטחים והוא אמר שבשבועיים האחרונים הוא לא נוסע כי לא קורה שם כלום. ממש שום דבר. ואני סיפרתי לו שבאמת נהיה לי הרבה יותר נוח עם עצמי בזמן האחרון. ופתאום ראיתי איך הכל בעולם מתחבר. וניסיתי ללמוד איפה היא נמצאת כדי להודות לה על האור שלא הייתי רואה בלעדיה, והסתבר לי שהיא תקועה באיזו קומונה בהונדורס או ברפובליקה הדומיניקנית, וששם היא לא מחבקת רק כל עץ זקוף וגאה אלא גם עשבים שוטים.
שבת שלום |
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (45)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוח אתה כל כך כועס עליה :
"....והסתבר לי שהיא תקועה באיזו קומונה בהונדורס או ברפובליקה הדומיניקנית, וששם היא לא מחבקת רק כל עץ זקוף וגאה אלא גם עשבים שוטים."
אז תתנחם בכך שבסוף בסוף היא תמצא את עצמה לבד אם היא באמת יפה עד כדי להכאיב
ומרוכזת בעצמה........
יחלפו השנים ופתאום אופס מה קרה? למה אני לבד
ואז היא תזכר בכל אלה שאהבו אותה כל כך טיפלו בה האכילו אותה התייחסו בעדינות והיא ממש לא שמה עליהם זין אם בכלל
וחוץ מזה צחקתי מלאן
תודה !
פעם ראשונה פה.
אהבתי את הפתולוגיה.
ולדעת שיש אנשים שמרגישים נוח עם עצמם? נהדר.
מעולה
סיפור נהדר, הקטע עם השליחים שמציפים את הדירה ואת חדר המדרגות בניסיון להאכיל את קארמה- פשוט מעולה.
הזכיר לי שבכל אחד מאיתנו יש פתיחות מסויימת לקשקושי רוחניות בגרוש, בין אם ניישם אותם בחיי היום יום ובין אם לא, אנחנו תמיד ננסה להקשיב, להפנים, ולחוש שעכשיו אנחנו מוארים יותר.
ניקיון הנפש לאחד....
מעשיר את כיסו של אחר.
הסדנאות הללו הן ה"ישראבלוף" בהתגלמותו.
וזה עוד טרם שצויינו הנזקים הנפשיים שנגרמים לחלק מהמשתפים.
כתיבתך טובה כתמיד.
רוני (-:{
גמני הגעתי מה"מועדפים בע"מ" .המלצה טובה להגיע לכאן!
אחלה פוסט. נהניתי מאד.
זה כל כך , כל כך, מצחיק ומוצלח..
ותודה ל'מועדפים בע"מ' שהביאוני עד הלום.
ברוטוס: שלום, כרגע הגעתי ולא נותרו באמתחתי כוכבים בזה הלילה
נטוס: שלום חנוך ואריק איינשטיין ילוו לך
http://www.youtube.com/watch?v=Jp-TjmPOrrE
..
ולמרות שאצלי צהריים עכשיו - לפני שקופצת לאכול - גם כל מה שהוא אמר
אני רואה שאתה עומד במילתך (ללו"ז של פרסום פוסטיך אני מתכוונת) ואני נשארת עם הרגלי המגונים ומגיעה ברגע האחרון, מה שלא פוגם בהנאתי..... (ועדיין מחפשת -ללא הצלחה- את הסמרטוט (-:)) והיה לי קשה נורא להפרד מתאורי המאכלים הנפלאים שנפרשו על הסדין ולהזכר בבעיות מומצאות כ'בעיה הפלשתינית' ובהבל הבלים שברוחניות הטרנדית..... חושבת שאעשה הפסקה לרגע ואלך להכין לי סנדביץ' גדול עם חמאה צהובה, שני עלים של חסה, אחד אנדיב, אגוזים ורוקפור; רעבה פתאום
כל כך צחקתי...שהפוסט "השמין" אותי בלי ששמתי לב.....
והעבודה שלך ...משהו משהו...כישרון איפוא אפשרי לראות עוד?
יש מקום שתערוכתך מוצגת?
אבוא עם מעדנים!!!!
נשאר רק לקנא
נפלא !
לפחות את הטעם בבחורות החלפת מאז ???
:-)
אויש זה היה מעולה!!!
רוחה של השעה 4 בבוקר שורה על התגובה הזו, ואני מצטרף ל-lexis, בע"מ ובטל"ח.
אבל אם "הייתי מוכן לשכוח בשבילה את הבעייה הפלסטינית ההיא שהמצאתי", הרי שיש משהו בדברי תוהו.
הייתי שם. בסדנאות כאלה.
לא אגיד שנכוויתי, כי דווקא חוויתי כמה כאלה כמיטיבות. אבל הפוטנציאל ה"שי טובלי" תמיד קיים, וצריך להיזהר.
עיקר שכחתי. כתיבה מדויקת.
לבטן.
כל מה שיש לי להגיד זה שהתגובות של תוהו ובוהו תמיד מדברות אליי וגורמות לי להנהן בנפש חפצה, ואני חותמת עליהן מעכשיו למפרע, מראש ובדיעבד. אכי"ר. טל"ח.
מעולה,
תמיד נהנת אצלך.
מצויין, כולל העבודה. תודה.
שבת שלום!
(אחזור עם מלאי ירוקים)
הגבול בין הרוח למציאות כמה הרבה מתבלבלים שם.
אהבתי
לחבק את הפוסט הזה
לדולה שלי בניו יורק קראו קארמה. שלא תגידו לא ידעתי.
השאיר אותי רעבה לגמרי כל הפוסט הקולינארי הזה. נשאר משהו?
בחיי אתה תענוג אתה, בדיחמין קיצי ומבריק לשבת.
פוסט נפלא, כתוב יפה, נוגע ללב
אבל מה שלא יוצא לי מהראש, זה ההמבורגר העסיסי והצ'יפס, אולי גם איזה קינוח...
מושלם.
מקנאה בכ על הסבלנות שגילית.
יין ויאנג, העבודה שלך. איזו רכות חושנית יש בחלק העליון. איזה אלימות בוטה שההוצאה שלה מהקשרה הופך אותה לשרירותית וסתמית אף יותר משהיתה מלכתחילה. הבחירה בתמונת מטוס מלא בנוסעים העומד להתרסק לתוך אחד התאומים בפיגוע הטרור הגדול ביותר שידע העולם כסמל למבנה מרעידה את אמות הסיפין. הניגוד בין הטבעי למיוצר בידי אדם, הטוב והרע, היופי והכיעור. העירום שהוא מוקצה בתרבות אחת והטרור שמוקצה באחרות. הקבלה ואי הקבלה.
נראה לי שהעבודה הזו שלך גרמה לי לחשוב אפילו יותר מהפוסט (המשובח) עצמו.
והעבודה חזקה. טוב שראיתי אותה אחרי שגמרתי לקרוא. היא גרמה לי להתעשת.
שבת שלום.
פשוט נהדר.
עמוק וקסום ורגיש ומסופר כל כך יפה. חבל שזה נגמר.
להבלהבי,
אתה כזה lovable
וגם בלתי נסבל, בו זמנית. בכתיבה אני מתכוונת ((:
זה בסדר, גם העשבים מרגישים נוח עם עצמם,
גם שוטים וגם שירתם נפלאה.
והלוואי שהשקט הזה של עכשיו, הוא לא שקט של לפני סערה.
והפוסטר הזה, הוא הכי טוב שלך בעיניי.
וכן. שבת שלום. אולי מנוחה גם.
פעם מזמן, ממש ממש מזמן, בימים שבהם לא גידלנו עדיין שדות בור עצומים בימים שבהם עדיין לא נפקחו עיננו ורצו מיד להיסגר כדי לא לראות ולא לדעת ולא לשמוע ולא כואב, בימים שבכלל עדיין לא היה כזה דבר שנקרא מדינת ישראל ועוד הרבה לפני שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה, חי רבי נחמן מברסלב. והוא, הברסלבי התמהוני הזה, בדיוק כמו קארמה שאיכשהו לא רואה ממטר אבל למרחוק דווקא כן, חיבב את העשבים. אולי אפילו חיבב במיוחד את השוטים:
דע לך כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד,
לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם,
כי כל עשב ועשב יש לו שירה,
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.
אם הייתי זוכה לשמוע את קול השירות
והתשבחות של העשבים,
איך כל עשב ועשב אומר שירה לשם יתברך,
בלי תמיהה ובלי שום מחשבות זרות,
ואינם מצפים לשום תשלום גמול!
כמה יפים ונאים כששומעין השירה שלהם!
וטוב מאוד ביניהם לעבוד את ה' ביראה.
תיכף כשאדם מתעורר להשתוקק לארץ ישראל,
אזי כפי התעוררותו ותשוקתו,
נמשכת עליו הארה מקדושת ארץ ישראל.
אבל הרבי מברסלב מת מזמן וגם אנחנו הפסקנו להתעטף בקדושתה המוארת של ארץ ישראל ויותר ויותר אנחנו מבוססים רגלינו בבוץ וברפש שיוצרים מנהיגים, ואנחנו, בשתיקתנו, מסכימים.
אולי בגלל זה קארמה, עשבונית שוטה אבל לא יותר שוטה מכל אחד מאיתנו וממדורת ההבלים שלוהטת אצל כל אחד מאיתנו בלב ובגוף, נסעה להונדורס. אני חושבת שאם היה לי אומץ לעזוב הכל הייתי מעדיפה לחבק את העצים הגאים שלהם במקום להמשיך לפחד ולהיגעל ולהשתומם מהעשבים השוטים, הרעים והאטומים ושלנו.
שבת שלום, להב.
איזו כתיבה מוזרה. בין אינטימית לצינית. כאילו גייסת את יכולת ההתבוננות שלך, את היכולת שלך להיות נוכח בתוך הסיפור - בשביל סאטירה. זה כתוב יפה וכובש, כמו כל מה שקראתי ממך בינתיים, אבל זה מה שאני קוראת לו כתיבה מגויסת. זה עושה אותו קוראת זהירה וחשדנית, אני מריחה אג'נדה. הדמות של קארמה, עוד מהשם שנתת לה, ומה שביניכם מתחיל כמו עצמאי, כמו סיפור שמזמין אותי לשבת איתכם, אבל משורה לשורה הולך ומתברר שלמספר יש דעה, וזהו, אני צריכה לקחת צד, ואני שונאת לקחת צד בסיפור. זה גומר לי את הח'ורי כקוראת. ובכל זאת, עד הסוף, נשמר הטון הנוכח, החי. משונה.
ככה זה קארמה.
זה נקבע מראש ואין מה לעשות.
stand
------------
I
<I under-stand>
האהבה תבוא לא אחת מהמקומות הכי בלתי צפויים.
פינוק לשבת. תודה.
עולם (והאנשים שבתוכו) מלא ניגודים.
וואו.
איזו ראייה מרעננת על הבולשיט הניואייג'י.
אהבתי.
טלי (נטולת כוכבים כרגע... עוד אשוב)
כל כך הייתי רוצה גם.
כל כך הייתי רוצה לקחת את חיי, את צרותי, את תובנותי, את מכאובי, את ההתלבטויות, הכמיהות, הגעגועים, העצב, הסיבוך וכל השאר - לגלגל אותם בתוך מזרון יוגה, לחבק איזה עץ או שניים ולספר לעצמי שאני מאושרת או שלפחות מצאתי את האור
אבל חבל,
חבל שלא נחנתי ברדידות המתבקשת לזיכוך מופרך מעין זה
ואתה,
אתה קיבלת ממני כוכב. אחד. וזה רק כי אפשר לתת יותר מזה.
מצוין. כמו תמיד אצלך.
ואם אני כבר מהגג אצלך בארבע לפנות בוקר, הנח לי להוסיף עוד משהו:
הסדנאות האלו להכרתי, ממלאות את האדם בריק ששואב לתוכו את כל הנקרה על דרכו, בין שאלו הם דברי הגות של איזה גורו, טקסי רבייה של שבט קומצ'יקומאו בצפון האמזונס, עצמות של דג או מלא המבורגרים, הכל נשאב ונספג ובעניין הזה אפשר לשמור על שיוויון נפש מלא, אלו הם חוקי הפיזיקה.
מה שתמיד הצליח להדהים אותי היא הטכניקה שבה משתמשים כל מני אנשים כדי לרוקן מתוכן אנשים אחרים, כאילו איך הם מצליחים לייצר כזה ריק מושלם אצל אלו הנוהים אחריהם ?
כל מה שאני יכול להגיד להב, הוא שבעולם אין וואקום שאינו מתמלא. !
אוי הבטן, הבטן... כואבת לי מרב צחוק.
אחד היפים שלך לטעמי ויש לך הרבה כאלה.
כמעט חשבתי פשוט לשתוק כאן לשבת ולמולל לעצמי את השיער , אבל אין לי סושי, אין כאן גם משלוחים כמעט, בעצם אולי אקפוץ לפינה ל- hiro ואזמין לי משהו.
נהייתי רעבה.
שבש
רונית