בלילה בו חזרה קארמה מסדנת הויפאסנה היא לא סתמה את הפה עשר שעות רצופות.
שכבתי לידה במיטה כל השעות האלה והתכוונתי לקום וללכת כל רגע. מצד שני, חשבתי, זה בטח ייגמר לה עוד רגע ואז היא תראה אותי ותיזכר בי ותבין שבכל הימים האלה חיבקה רק עצים וכלום כלום ממני - ומי יודע מה יכול לצאת מזה, אז שכבתי בשקט והקשבתי לשטויות שלה.
שכבתי לצידה ומוללתי את שערה בין אצבעותי כאחד הזקנים הערביים היושבים על שרפרף בבית הקפה בכפר קנא - זה שכביש נצרת-טבריה חוצה אותו - איפה שכולם משחקים שש בש כל היום אגב שתיית קפה מספלים לבנים קטנים והנעת החרוזים בשרשרת שבידיהם אחד אחד. הייתי רואה אותם מחלון הוולבו הגדולה והאפורה שהיתה לנו, בקיץ בדרך לכנרת. שקעתי בשיערה והיבטתי בתיק הפתוח והרגוע שלה ובפיסות הבד הצבעוניות המרגיעות שהביאה איתה מהודו חודשיים קודם לכן - שהיתה לה נטייה לקרוא להן בטעות בגדים - וידעתי שמוטב כי אקום ואלך לי לביתי. אבל לא יכולתי לוותר על הסיכוי הקלוש שבסוף היא תראה שגם אני שם במיטה. ומי יודע מה.

קארמה חזרה רעבה מהויפאסנה. רעבה ומלאת תובנות. הזמנו אוכל כמו מטורפים - והיא בלעה הכל. היא סיפרה על השקדים והצימוקים שאכלה ועל איך שניקתה את הגוף ואיך ההיטהרות של הגוף מטהרת את הנשמה ובאותו זמן ממש, ככה על הסדינים הלבנים הנקיים שכיבסתי בשבילה בזמן שהיא היתה בנירוואנה, היא ישבה ואכלה מנות ראשונות ועיקריות וקינוחים. היו שם סלטים של עלים ירוקים עם גבינת רוקפור ברוטב ויניגרט ושל עגבניות עם מוצרלה בבלסמי וספגטי עם כדורי בשר ולינגוויני עם אספרגוס ולימון וריזוטו פירות ים ופיצות עם פלפלים ירוקים וריקוטה, והמבורגרים, המון המבורגרים עם קטשופ ומיונז וערימות של צ'יפס. הגיעו שניצלים וכנפי עוף ברוטב טריאקי וברוטב חריף. הזמנתי לה סיני ויפני והיא אכלה סושי ברוטב חמוץ מתוק. אחר כך קינחה בעוגות שוקולד ובמוס שוקולד ובפרפה לימון שקצת נמס בדרך. היא אכלה בלי הפסקה כאילו יצאה ממש עכשיו מבילוי של שנתיים במחנה ריכוז שמגישים לך בו תערובת זרעים לעופות בצהריים וחמניות אורגניות בערב. ובכל הזמן הזה שהיא אכלה היא לא הפסיקה לדבר על השתיקה המדהימה שהיתה לה ואני רק המשכתי למולל את קווצות שיערה בין אצבעותי ולקוות שכל העניין הזה של אין-משיחין-בשעת-הסעודה וכל העסק הזה של הקדמת-קנה-לוושט לא באמת יעבדו עליה. לא יכולתי לדמיין את עצמי מתעמק בשלושת השלבים של לפיתת היימליך, כפי שעושים למי שנתקע לו חפץ זר בקנה הנשימה. אותה לפיתה שהפוסטר שמסביר לכל טמבל איך מבצעים אותה תולה בכל מסעדה או בר באמריקה מכורח החוק, ושהנתונים מספרים שחייהם של שישים ושמונה אנשים ברחבי ארה"ב ניצלים מידי שנה מכך שאיזה חובב שישב לידם במקרה ביצע בם את אותה לפיתת היימליך לפי הוראות הפוסטר שבפינה ליד השירותים, אחרי שנתקעה להם בגרון עצם של דג. נתון די מעניין בסך הכל.

היא טרפה ודיברה, ואני, תוך כדי היאחזות נואשת בשיערה, המשכתי לצלצל לכל מיני מקומות ולהזמין משלוחים. כל השליחים שבעיר עבדו בשבילה באותו לילה, הרחוב הקטן והשקט שבו גרה היה פקוק מתנועת קטנועים, ובחדר המדרגות היו המולה וטפיפות רגליים עולות ויורדות כאילו זו תחנה לממכר סמים שיצאה במבצע של ארבעה גרם במאה. ואני די בהתחלה כבר הבנתי שאי אפשר יהיה להשביע את רעבונה באותו לילה, שזהו בעצם רעב מטאפיזי, שהיא בור בלי תחתית ושההיטהרות הזו הפכה אותה בעצם לצינור, למסדרון לעולם אחר - נעלה מעולמנו, טהור יותר, רגוע יותר - ומלא אנשים רעבים. וכל האוכל הזה פשוט עבר דרכה והגיע אל כל אותם חברים שלה שהיו כולם רקמה אנושית אחת חיה. חיה ושותקת ומחבקת עצים, ומאוד מאוד רעבה.

ממש באותם ימים שקארמה שתקה, שתק העולם כולו. תוך עשרה ימים נהרגו ברצועת עזה וביהודה ושומרון תשעה ילדים מתחת לגיל 12 ואיש לא אמר מילה. קארמה דיברה על פתיחות. היא אמרה שאני מכשיל את עצמי עם העובדה שאני לא מוכן להיפתח אליה, שאני ממיר את כל המקומות שבהם אני תקוע בדברים חיצוניים. "כל העניין שלך הזה עם הסבל לכאורה של הפלסטינים" היא אמרה "המצאת אותו בגלל שאתה בורח מעצמך". "זה שאתה לא מוכן להתאמץ קצת יותר ולהתבונן פנימה זה לא לטובתך וזה גם מחבל ביחסים שלנו כי אנחנו לא באמת יכולים להיות קרובים אם אתה מפחד, ממש מפחד, לגעת במקומות הכי פנימיים שלך, איפה שכל היופי נמצא גם אם אתה לא רואה אותו, ואני דווקא רואה אותו בך ובגלל זה הייתי רוצה שתסמוך עלי ושתתן לי יד ותעצום עיניים ונצעד ביחד למסע פנימה".

ואני דווקא רציתי לתת לה יד. רציתי להיפתח אליה. הייתי מוכן לשכוח בשבילה את הבעייה הפלסטינית ההיא, שלתפיסתה המצאתי, למרות שלא יכולתי שלא להרגיש שיש בי מן המוביל החברתי או מעצב דעת קהל אם תרצו, עם זה שהצלחתי לסחוף אחרי כל כך הרבה אנשים להתעסק בבעייה אחת קטנה עם כמה ערבים שלא נאה להם. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, ויכול להיות שהייתי - ושאני עדיין - תקוע, אבל אי אפשר היה להתעלם מההישג האדיר שלי, שרק המחיש את התיאוריה שמשק כנפי פרפר בג'נין אכן מרעיד עולמות בבילעין.

קארמה היתה מוארת ממש. היא לא היתה צריכה את השתיקה הזו כדי שיידלק בה הניצוץ, היא באה עם זה טבעי, מהבית. היא היתה כל כך יפה שזה ממש כאב בעיניים להסתכל עליה, ובאותו זמן גם אי אפשר היה להזיז ממנה את העיניים. כאב להביט בה אבל גרוע מזה היה להקשיב לדיבור שלה.

היא באה ונסעה להודו כל הזמן. לא היה הודי אחד שלא הכיר אותה. היא עברה בכל מקום שבשם שלו הופיעה המילה ריטריט ונחה שם מעט. היא לא פסחה על אף גורו. היא חיבקה שם את כולם וכולם חיבקו אותה בחזרה, והיתה בה אהבה אל כולם ולכולם היתה אהבה אליה, ורק אני התחלתי להתרחק ממנה מבלי להתכוון כמו גופה שצפה בגנגס ונשרפת לאט לאט.

בזמן שניקתה שאריות פרפה חלבה מקרקעית כלי פלסטיק, היא סיפרה לי על הקינואה שהגישו שם בדממה. איך כולם נפרדו מהעץ שלהם לחצי שעה והתכנסו באוהל הגדול ואכלו את מה שהיקום הציע להם ברוב נדיבותו - וגם בעזרתה של רחל, עובדת המטבח שבאה מאילת באוטובוס כל יום, שבישלה להם באהבה.
לאט לאט ראיתי שהיא שוקעת אל תוך עולם משל עצמה, שאפשר שהוא נשגב בהרבה מזה שבו אני מכלה את ימי לריק, אבל אפשר גם לקרוא לו בפשטות שינה. שיחררתי את אצבעותי מעם שיערה הארוך נערה והיבטתי עוד קצת בשלווה הגדולה שירדה עליה כמו בסוף ארוחת צהריים משפחתית גדולה במיוחד של יום שבת.

בחמש בבוקר התחילו ציפורים לצייץ. לא מבינות כלום בויפאסנה. קמתי וכיסיתי אותה בחתיכת בד עם מלא הדפסים של בודהה משלב ידיים, אספתי בשקט את כל קופסאות הפלסטיק והנחתי אותן בשקיות, ניקיתי בעדינות שאריות של צ'יפס משולי המיטה ומוס שוקולד מקצות שפתיה, והלכתי. מכוניות זבל כבר הרעישו ברחובות, בחנויות מכולת התחילו המוכרים להעלות תריסי ברזל בתנופה מהירה ולגרור פנימה ארגזי לחם. הלכתי דרך כיכר רבין אפילו שזה לא היה לגמרי בדרך שלי. באמצע הכיכר עומד עץ שקמה זקן אחד, שריד לגן השקמים שהיה שם לפני שכתבו על זה שירים. טיפסתי על הערוגה שלו, חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני אוהב אותו.
ופתאום, בינות לרעש המשאיות וגרגור היונים שמעתי את העץ הזקן לוחש לי בחזרה שגם הוא אוהב אותי.

---

כל העניין הזה עם קארמה היה לפני שלוש או ארבע שנים. נזכרתי בה השבוע כשישבתי עם חבר שהוא צלם עיתונות שנוסע פעם בשבוע לשטחים והוא אמר שבשבועיים האחרונים הוא לא נוסע כי לא קורה שם כלום. ממש שום דבר. ואני סיפרתי לו שבאמת נהיה לי הרבה יותר נוח עם עצמי בזמן האחרון. ופתאום ראיתי איך הכל בעולם מתחבר. וניסיתי ללמוד איפה היא נמצאת כדי להודות לה על האור שלא הייתי רואה בלעדיה, והסתבר לי שהיא תקועה באיזו קומונה בהונדורס או ברפובליקה הדומיניקנית, וששם היא לא מחבקת רק כל עץ זקוף וגאה אלא גם עשבים שוטים.

שבת שלום