כשהייתי קטנה, הייתי מבלה שעות רבות במשחקים מופלאים עם חברים מהשכונה.

במעלה ההר מאחורי הבניין שבו גרתי, היתה וילה נטושה,

קראנו לה "וילה מצחיקולה", והיא היתה סודית בהחלט.

היינו מחלקים ביננו תפקידים, וחיים שם חיים שלמים.

מבשלים (מביאים צידה ועורכים משתה), מסדרים ומנקים, משתוללים, צוחקים ורבים,

ושוכחים את עצמנו לשעות ארוכות וקסומות.

נראה לי שהמשיכה שלי למקומות נטושים התחילה כבר אז...

בטיול האחרון שלי בעמק הדורדון בצרפת,

נתקלתי בהמון טירות ענק עזובות שמחכות שמישהו יבוא לגור בהן.

אחת מהן קסמה לי במיוחד.

עצרנו את הרכב, התקרבנו אליה, וגילינו אוצר.

אל הטירה עצמה אי אפשר היה להיכנס, אלא רק למגורי המשרתים.

מבין קורי העכביש והקירות המתקלפים, בין הענפים המטפסים ומשתרגים שגדלו פרא,

אפשר היה לחזור אחורה בזמן, ולדמיין איך היה שם, פעם...

כל הזכויות לצילומים שמורות לי.