יש שני סוגים של אצנים: אלו שרצים מהר ואלו שרצים לאט. יש שרצים מהר במאמץ גדול וכובשים את חייהם מפסגה לפסגה. יש את אלו שרצים בקצב נוח, לאורך זמן ממושך ונהנים מהדרך.  אני שייכת לזרם השני, האיטי יותר. 

את משבר גיל ה-40 חוויתי בגדול כשהייתי בת 37 . אולי לא צריך לקרוא לתופעה הזו "משבר". אני חושבת שתגית "זינוק גיל ה- 40" הולמת יותר. כמובן...אם מזנקים....בוקר אחד התעוררתי למציאות מרירה. העולם שלי היה צבוע בגוונים קודרים. העבר, ההוה והעתיד. ברגע של השראה שלילית, נחתה עלי התובנה שאני לא הולכת ונהיית צעירה יותר, חזקה יותר, בריאה יותר. אני נכחדת. כל הישגיי לאורך השנים נמחו מפני האדמה, כל הצלחותיי והנאותיי נגוזו מתודעתי. מצאתי את עצמי עושה ספירת מלאי של כשלונות, של מאווים שלא הגשמתי, של קשיים עתידיים שמקורם בשדים שאני לא יודעת להתמודד איתם או אפילו לזהות אותם בתור התחלה. חרדות והתקפות פאניקה היו סימפטום קשה וקיצוני. מצבי הנפשי היה בהחלט רעוע. לא היתה לי שליטה על עצמי ועל כל הפחדים. כל יום שחלף היה עצוב ומתיש מקודמו. העולם והחיים הפכו לדבר כבד מנשוא. חייתי באימה ממחשבות אודות מה אורב לי אחרי כל עיקול ופנייה ולא ראיתי מוצא, לא קרן אור. ראיתי רק כיוון – למטה.  הבנתי שאני זקוקה לעזרה. שתי עזרות ליתר דיוק: מפגשים שבועיים עם איש מקצוע שישחק לי עם המוח ומפגשים של הגוף שלי עם מסלול ריצה.

בפגישה הראשונה עם איש המקצוע, כבר בדקה הראשונה הציע לי כדורים והגיש לי מרשם. סירבתי בנימוס. כל חיי סלדתי מכדורים ולקחתי רק על בסיס חוסר ברירה (לא כולל התנסויות פילנטרופיות עם מה שהחבר'ה בלעו לפני מסיבות...אחחח...הנעורים). אמרתי לו שאהיה המטופלת הראשונה שלו שאת העבודה הכימית על המוח אעשה בלי כימיה תעשייתית. אני חותרת לכימיה שהמוח והגוף שלי יודעים לייצר לבד. ההגיון עובד כך: אם כדור (שהוא כימיה כידוע), משפיע על המחשבות שלי, אזי המחשבות שלי צריכות ממשק משותף עם הכדור הכימי כדי שתושפענה ממנו. מכאן, שהמחשבות הן כימיה. אז – אם המחשבות הן כימיה, אשנה את מחשבותי באופן כזה שהכימיה במוח שלי תשתנה לאן שארצה...המפגשים השבועיים עם המטפל היו מרתקים. פיצחנו כמה מבעיותיי בשכלתנות ועם הרבה ביולוגייה. הדיאלוג לא היה רגשני מידי לשמחתי. אז, רציתי להבין את המדע שמאחורי הדיכאון, להתחמש בכלי הנשק הנפשיים ולצאת לקרב שכלתני על התאים האפורים. עזר עצום כנגדי היתה הריצה. גם פה יש כימייה. ריצה משחררת לגוף ולמוח אקסטזי אורגאני. בימים בהם החרדות הקפיאו אותי ברמה כזו שחששתי לצאת לבד לריצה שמא אחטוף התקף לב ולא יהיה מי שיציל אותי כשאני מפרכסת אי שם עמוק בין העצים בפארק הירקון בואך רחוב הברזל...שנסתי את עצמי בכל הכוח ויצאתי לרוץ. כל ריצה יצרה עבורי תחמושת כימית שהצטברה לטובתי.וואלה. זה עבד! יצרתי כימיה חדשה לעצמי. הפאניקה וההתקפות לחלוטין מאחורי. אין לי שום כדור הרגעה בבית.  

בשיחה עם חברה יקרה השבוע, אמרתי לה שהפחד הכי גדול שלי היום, הוא שאגיע לגיל בו אין זמן להזדמנות שנייה וארגיש החמצה. אני יודעת ביני לבין עצמי, שלהגיע לגיל שבו להביט קדימה זה להציץ לסוף כי העתיד ממש מצומצם יכול להיות הרבה יותר קשה אם אביט אחורה ואדע שלא חייתי את חיי. את חיי שלי. את החיים בזרם מזוקק משדים והסחות דעת, את החיים בלי לטמון את הראש באדמה או מתחת לשטיח. בימים של חשבון הנפש האמיתי, אני רוצה לדעת שעשיתי בשביל עצמי, שחוויתי, שהגשמתי את מה שבתוכי. לפחות את הרוב או את מה שחשוב לי. לא היתי רוצה לחיות חיים שהוכתבו לי. שום תחושת שייכות לעדר, מנחמת ומחבקת ככל שתהיה, לא תחפה על תחושת ההחמצה.

 "זינוק גיל ה- 40" : אין יותר – "אעשה את זה או זה אחר כך/ יש זמן לכך/ אולי פעם כשאהיה גדולה...וכ"ו" . יש רק עכשיו. כאן. ברגע זה. אסור לדחות! אז עכשיו, אני מטפלת בעצמי, עכשיו אני ממגרת את השדים. כי אני רוצה לחיות את עצמי מלא עד כמה שאפשר. אין זמן יותר טוב מעכשיו, לנקות את העשבים השוטים, את המחשבות השליליות, את מערך האמונות הלא רלוונטיות שלי שהביאו אותי לתחושות קשות וביקורת עצמית חמורה. עכשיו אני רצה.

לא קל לי לרוץ. אין לי גנטיקה של איילה מאתיופייה. לפני כל ריצה, עולה בי רצון סמוי להשאר בבית ולהנות מרביצה. אבל אין אחר כך עבורי. לא נפשית ולא גופנית. אני רוצה לזהות את המושכות ביידי ולא מבעד ערפל סמיך של ג'יפה נפשית. אני רוצה את התועלת ואת ההנאה שבריצה, היום ותמיד.. ומה שקורה לי בריצה, מתרחש במקביל בנפש: אני רצה לאט. נהנית מהדרך, צופה בעולם שסביבי, חשה את הגוף, את הלב פועם, שוקעת לתוך מחשבות שצפות. לא זקוקה לכבוש פסגה אחר פסגה במהירות. בריצה מהירה אי אפשר לשים לב לפרטים החשובים. בריצה מהירה מפסגה לפסגה פשוט בורחים מהדרך. לא כל כך נהנים ממנה. אמת, מידי פעם אני מפרגנת לעצמי איזה מרוץ. לא בשביל מקום ראשון כמו שיותר עבור התענוג שבאנרגית העדר. כן...כיף בעדר מידי פעם. כיף גם לכבוש פסגה מידי פעם. אבל לא כדרך חיים. לא עבורי. אני לא רוצה להחמיץ את הנוף שבדרך. לא רוצה להחמיץ את הרגשות שלי. אני רוצה ובוחרת בחיים. תוך כדי ריצה קלה.  בכייף. אם חציתי פסגה תוך כדי ריצה.... סבבה.