הנושא: האם המרעיבה, מאת – יוסי קרמר.
פרשה חדשה עלתה לכותרות, שבה אם מהמגזר החרדי הרעיבה את בנה, על פי החשד.
במאמר זה אני לא רוצה להיכנס להבדלי הגרסאות של כל צד וצד.
כתוצאה מכך היא הורחקה מילדיה וממשפחתה, ונלקחה למעצר ולחקירה משטרתית, שבה רוצים להעמידה לדין על התנהגותה ועל מעשיה, על פי החשד.
במסגרת חקירת הפרשה, רוצים שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית, כדי לבדוק ולאבחן את האם המרעיבה, על פי החשד.
כתוצאה, מכך מנסים להרחיק את האם מביתה, מילדיה, ממשפחתה ומהמגזר שאליו היא משתייכת.
כל זה נעשה על פי החוקים במדינה.
אבל, צריך להבין, שלכל בן אנוש יש את היכולת האישית שלו למודעות עצמית, וזוהי רמתו.
ישנם אנשים שרמת המודעות שלהם היא מתקדמת יותר, וישנם אנשים שרמת המודעות שלהם היא בפיגור.
של מי הרמה בפיגור, ושל מי הרמה מתקדמת?
על כך אפשר רק לנחש בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האישית והחברתית האנושית.
לכן, כל ניסיון להגיע למסקנה ולקבוע מי נורמאלי מבחינה חברתית, ומי אינו נורמאלי מבחינה חברתית הוא לא רלוואנטי.
מתי נדע?
כאשר נבין מהי זהותנו האמיתית.
לכן, כמו שלמדנו מה זה חם ומה זה קר, ואיך להיזהר מכך בכוחות עצמנו, ולמדנו איך להגן, לשמור ולהתנהג בהתאם, וכל זאת כדי שלא נכווה ונסבול, ובעיקר מתוך ניסיון החיים והידע שצברנו במהלך חיינו, יש לאפשר לכל אחד/ת ללמוד, לחקור ולצבור את הניסיון והידע בחייו בדרכו שלו.
ללא האירועים בחיינו, וללא היכולת לראות בעצמנו, ולהבין את התוצאות למעשינו, לא נוכל להתקדם לרמה התפתחותית מתקדמת יותר, גם אם אלו אירועים שנחשבים כטובים, וגם אם אלו אירועים שנחשבים כרעים.
לכן, צריך ללמוד לסלוח למי ששגה, וטעה.
למה?
כי בשלב זה של ההתפתחות האישית והחברתית שלנו, אנחנו חיים על פי הרגש הטוב ועל פי הרגש הרע שבנו, מה שגורם להתנהגות שהיא רגשית, אמוציונאלית ולא עניינית.
שלב מתקדם יותר יהיה כאשר נלמד לחיות ללא הרגש הטוב וללא הרגש הרע שבנו, כלומר נהיה רגועים יותר, רציונאליים וענייניים יותר, שזו בעצם זהותנו האמיתית שממנה התנתקנו.
צריך לזכור, שהענשה היא פעולה התנהגותית רגשית, אמוציונאלית ולא עניינית, לשם ההפחדה והנקמה, במי שהפר את הסדר המשפחתי, החברתי, הצבאי, הציבורי, השלטוני.
אבל, מי קבע שהסדר הקיים, הוא הסדר שהמין האנושי צריך וזקוק לו, כדי להשיג את מטרתו בחיים?
אולי הסדר שגוי?
כשנבין מהי זהותנו האמיתית, נוכל לתרגם באופן הברור יותר את המציאות האמיתית שבה אנחנו חיים, הן מהבחינה האבולוציונית, והן מהבחינה הרוחנית.
רק אז לא נצטרך את כל אותן המגבלות, הגבולות והמחסומים שיצרנו לעצמנו.
לדעתי, צריך להגיד למי שלדעתו הוא שוגה, אבל את ההסבר ואת ההדרכה לכך צריך לבצע אך ורק בהסכמתו של בן האנוש שלדעתו הוא שוגה, אם הטעות היא דרך הדיבור ואם בהתנהגות ובמעשים.
הרצון לכפות באמצעות חוקים, מצוות, פקודות או אחר על מישהו או מישהי את הדעה של האחר, גורם לבלבול ולפחד, אנטגוניזם, ניקור, התרחקות, נבדלות ושנאה, ולא משיג את ההבנה והפשרה באף מערכת יחסיים.
לכן, כל הגישה לפרשה היא שגויה, ולא תשיג את מטרתה.
האימא שכבר יצרו לה באמצעי התקשורת את הסטיגמה "האם המרעיבה" כבר נשפטה ונענשה, כך לא מתייחסים לאירוע.
התייחסות עניינית היא קודם כל להרגיע את האם, הילדים והמשפחה, וגם את המגזר שאליו היא משתייכת.
כאשר רגועים יותר אפשר לנסות לעזור לאם, לעזור לעצמה.
למה?
צריך לזכור, שהכלא הכי אכזר הוא הכלא התודעתי, ששם כלוא מי שלא מחובר לעצמו, לזהותו האמיתית, שהתנהגותו משקפת זאת, וזה לחיות בסבל.
לכן, אין צורך בכלא חיצוני עם חומות, גדרות וסוהרים.
למה?
כי רק בן האנוש בעצמו, מתוך הבנה, רצון, ובנית היכולת לשנות הרגלים שגויים, יכולת לתקן ולשנות את עצמו בעצמו.
אי אפשר לעשות זאת במקום מישהו אחר, כל ניסיון כזה נחשב כמעשה של חנוך, אילוף ותכנות בן האנוש, מה שלא מאפשר לו את ההבנה העצמית שלה הוא זקוק כדי לתקן את עצמו ולהשתנות.
צריך רק להבין איך לעשות זאת, ולעזור למי שרוצה עזרה, אבל בעיקר שלא לכפות עליו בניגוד לרצונו.
במידה ולא נבין זאת, אולי במקרה זה מבחינה חברתית הצלחנו, אבל לא מנענו את המקרים הבאים, להבנתי.
|