אני אוהב הפתעות.

אני אוהב הפתעות טובות.

והשיר החדש של שי גבסו, כן, כוכב נולד, הוא הפתעה ענקית, וחיובית, עבורי.

(פורסם לראשונה ב"גלובס")

והנה גם לינק. רק כדי שתאמינו.

http://www.youtube.com/watch?v=5xDHMIgwObU

שי גבסו 

זה לא יכול להיות.

זה פשוט טוב מדי.

הגיטרות הרוטטות שמפציעות מתוך האפלה. המפוחית השועטת על המסילה. הטקסט הדחוס. השירה קצרת הנשימה. עולם הדימויים המשורטט ביד אמן. האינטנסיביות והריח הישן, המוכר, מסוף שנות ה-60 תחילת ה-70, של חולצת הפלאנל מעל לג'ינס המשופשף ותחת המגבעת השמוטה.

אבל זה בעברית. ולזמר השוקק לא קוראים בוב דילן, ואפילו לא ניל יאנג. אלא גבסו. שי גבסו. מתקשים להאמין? ברור, אנחנו טובעים בלחות של יולי ולחתום מעלה השתחרר בורג. אז חפשו את השיר הזה באינטרנט רק כדי שגם הלסת שלכם תישמט בתדהמה.

"ארגזים", החדש והמצוין של שי גבסו, מעמיד בפנינו דילמה לא פשוטה. עד כה סיפק לנו גבסו להיטי מצעדים, כמוסות פופ להמונים, ועכשיו, בצהרי היום, נדמה שהוא מארגן לו ביוגרפיה חלופית. "ארגזים" מפטם אותנו במשפטים סרקסטיים, מרירים בקצוות ובוגרים להפליא, על חתונה, על התפכחות, על יחסים, על אהבה בכלל. גבסו נשמע שם רוקר אותנטי ומחובר. עושה רושם שהוא עבר מהפך.

כמו נינט.

גם הסינגל הראשון של נינט מאלבומה החדש התקבל, אצל רבים, בהרמת גבה. אלא שהיא עובדת על אלבום שלם יחד עם חברי להקת רוקפור. התהליך שעברה היה ארוך ומתוקשר. ועל רוקפור, הרכב מחויב, מקצועי ומנוסה, אפשר לסמוך שלא ייכנע לשום תכתיב.

אבל מה קרה לגבסו? כיצד התבהר לנו רק כעת שהוא בעצם אוהב את דילן, יאנג, ברוס ספרינגסטין וג'ון לנון? ושהדיסק האחרון שרכש הוא של טום וייטס? האם זכה בהארה? האם מאס בתהילה הריקנית? או שעכשיו, אחרי שהתשתית הכלכלית התייצבה, יש לו מספיק כוח להתנער ולעשות את מה שהוא באמת אוהב?

נכון, את גבסו, ואת כוכבי הפופ החוזרים בשאלה שיבואו בעקבותיו, לא צריך לשפוט על העבר אלא על ההווה, ולהתייחס לגופו של שיר ולא לגופו של אמן. ועם זאת, מומלץ להזכיר להם שאנו חיים בעולם המוסיקה המפויח, האמיתי, ולא ביקום התדמיתי, הזוהר והשקרי. ואם מדובר בלא יותר מאשר תעלול יחצ"ני חדשני וערמומי, הוא יתפורר, יקרוס לו ויתנפץ בקול רעם אדיר. וגבסו יאבד את קהל המעריצים שצבר בשש השנים האחרונות, תוך שהוא זוכה לכתף קרה מצד ציבור חובבי המוסיקה האנין והסקפטי.

עוד לפני שתרחיש האימים מתממש, מותר לומר שהתופעה המסתמנת מרעננת וראויה לכל שבח: הבחירה של נינט טייב, מיכל גבע ושי גבסו, על מנהליהם האישיים וצוותי המקצוע המקיפים אותם, לשלוח לרדיו, כסינגלים, דווקא שירים איכותיים, תקיפים, מבודלים ושונים ממה שהכרנו או חשבנו עליהם - מעידה על אומץ לב ויושרה אמנותית.

ואולי זה מובן מאליו: כוכב הפופ מנסה להתנער מהתדמית הדביקה, פני בובה בחלון ראווה, בתקווה שייקחו אותו ברצינות ויתייחסו אליו ואל היצירה שלו בכבוד הראוי. הוא מתחבר לפועלי רוק מיומנים (רוקפור אצל נינט, אייל תלמודי של גבסו), מפנים את המסרים, ומתעל את הכישרון שיש לו לכתיבת שירים. שירים אמיתיים. חדים. צורבים. עם לכלוך מתחת לציפורניים.

כעת, הכל תלוי בצעדים הבאים. בבחירת התמלילים. בשיפוץ הלחנים. בנגנים. ובמפיק המוסיקלי (גבסו בחר לעבוד עם עובד אפרת הוותיק והמיומן, שעיצב עבורו עולם עשיר ומנומק). אם תהיה המשכיות, וגבסו וחבריו אכן יביטו פנימה לתוכם, בלי לעשות לעצמם הנחות - כולנו נרוויח.

פתאום, ללא שום הכנות מראש, נתתם לנו תקווה שלא הכל אבוד.

עכשיו תוכיחו שהתכוונתם לכך ברצינות.

שי גבסו - ארגזים, 3:56

אבישי מתיה