************************************************************************    

 היא התיישבה על החלק התחתון של הפסל דמוי מסגרת התמונה שדרכו ניתן היה לראות את השדרה הגדולה הפונה אל הים, דבר שיצר אשליה אופטית כאילו השדרה הזו היא תמונה חיה וצבעונית וממוסגרת. וכעת כשהיא התיישבה לה על גבי המסגרת היא עצמה הפכה להיות לחלק מהתמונה הזו.

 המיוחד בה היה שלבשה מכנסי מיני שהתחברו, ברצועות פלסטיק דקות, אל זוג גרביים שחורות שעברו את ברכיה. הדבר היה נראה, וזו הייתה כנראה הכוונה, כאילו ולבשה זוג ביריות שחורות החושפות רגליים לבנות שמתמכרות להן בהנאה לשמש הזו של אמצע החורף. בידיה היא החזיקה את הספר `הדרך לעין חרוד` וקראה בו וברגע ששילבה את רגליה החורפיות, זו על גבי זו, ניתן היה לדמיין אותה, בלא הרבה מאמץ, בתור מרלן דיטריך האלוהית. מרלן דיטריך שחורת שיער שיושבת לה בתוך תמונה על רקע שדרה ים תיכונית וקוראת עמוס קינן..   

קטעים אלו נכתבו לפני כמה שנים טובות, בעקבות "מפגשים" שהיו לי עם אותן אלו המופיעות בהם. המתואר כאן ארע עוד בימי כסטודנט באוניברסיטה ולמעשה מדובר בשני מפגשים שונים, שבכל אחת מופיעה מישהי אחרת.

הקטע העליון מתאר למעשה את הפעם הראשונה בה נתקלתי במישהי הלובשת מכנסיים בגזרה נמוכה שלאחר מכן, בשנים שיבואו, יהפכו לנפוצים עד עייפה ומיאוס אך אז, באותה עת בה נתקלתי בהם לראשונה, היו כנראה עדיין נדירים. הרושם שהותירה בי אותה אחת שלבשה אותם, בספרייה למדעי החברה, היה עצום. לא רק בגלל המיניות הכמו חבויה שקרנה ממנה, אלא גם בגלל התעוזה שלה ללבוש משהו שכמעט אף אחד אחר לא לבש עדיין. בנקודת המבט של היום נראה הדבר די סתמי אך שוב- יש לזכור כי באותה עת לא נתקלתי באף אחת אחרת, הן באוניברסיטה והן מחוצה לה, שלבשה זאת.

וכמובן שהדברים אמורים גם לגבי אותה אחת המופיעה בקטע השני, שהלבוש דמוי הביריות שלבשה היה נדיר לחלוטין, אולי לא במסיבות ומועדונים אך בטח בעיצומו של יום (ושל החורף), בליבה של האוניברסיטה.

לטעמי התעוזה הדרושה ללבוש דברים מעין אלו, כשאף אחד אחר מסביב לא נוהג כך, אינה נופלת בהרבה מאותן ראשונות שהחלו ללבוש את חצאיות המיני באמריקה הפוריטנית של תחילת שנות השישים ואפילו לא ממש רחוק מהתעוזה שהייתה דרושה לאותן נשים ויקטוריאניות שלבשו לראשונה מכנסיים גבריות או להבדיל, של אותם גברים ראשונים שהעזו לטשטש את גבולות המגדר בעזרת איפור ותסרוקות נשיות, עוד בתחילת שנות השבעים...

ובמהותה היא גם לא שונה מהתעוזה של אותה צעירה שחורה במיסיסיפי של שנות החמישים, שהחליטה שלא להתיישב באחוריו של האוטובוס, כפי שנצטוו השחורים לעשות אז. 

בכדי שדבר מסוים יהפך לאופנה- פוליטית, חברתית או תרבותית, עליו לצוץ ראשית מתוך כמה בודדים שמוכנים לקחת על עצמם את הסיכון והאומץ לעשות משהו שאף אחד אחר מסביבם לא חולם לעשות. הרי לא יתכן שבתחילת שנות השישים החלו כולן ללבוש חצאיות מיני בו בזמן ומיליוני גברים החלו בחודש אחד לגדל שיער. הדבר נבע מן הסתם מתוך כמה ביטניקים בודדים ואלמונים שהחליטו לקחת את התפסן בשדה השיפון, בוב דילן ואלן גינזבורג צעד אחד קדימה, מטקסטים ומלודיה אל תוך חייהם האישיים. לעתים הדבר נעשה בידי זמרים, סופרים ושאר גיבורי ומעצבי תרבות בעצמם אך לא תמיד. הביטלס למשל החלו להאריך את שיערם ולאמץ את תרבות המזרח רק לקראת סוף שנות השישים, הרבה אחרי שהמונים כבר עשו זאת. 

בכל המקרים האלו מדובר בתעוזה דומה, כיוון שזו תעוזה שוברת גבולות ומוסכמות הצומחת מאנשים בודדים לגמרי, שמוכנים לנהוג באופן מסויים, שעד לאותו רגע  לחלוטין לא קיים   בתודעתם של מיליוני אנשים אחרים.  ורק לתעוזה כזו יש את האינרציה לסחוף אחריה המונים, בין אם במהפכות של תרבות, אופנה או זכויות אדם...