(חלק שני, ובו נספר כיצד העיתונות ירתה לעצמה ברגל ונשאל האם היא מסוגלת לחזור ללכת)

בפוסט הקודם התעסקתי קצת בתהליכים חברתיים-תרבותיים והצעתי את האפשרות שהם היוו את הרקע לשינויים שחלו בעיתונות ואולי גם להידרדרות מעמדה ומצבה הפיננסי. תראו מה קרה לעיתונות, רק בשני העשורים (פחות או יותר) מאז שאני התחלתי לקרוא עיתונים. ואני מדבר כאן על שנות השמונים והתשעים. לפני שלרובנו היה אינטרנט ולפני שמישהו מכם ידע מה זה בלוג, טוויט או גוגל. 

העיתונות מנסרת את הענף שעליו היא יושבת

(ביחד עם עוד שני מליון אייקר של יער גשם). 

ניאו ג'ורנליזם. הכתב "מביא את עצמו" אל תוך הכתיבה. הגבול בין דיווח, פרשנות והבעת דעה אישית הולך ומיטשטש. במקרים רבים נעלם. במקום לקרוא ביקורת על האלבום האחרון של להקת fucking who ever אנחנו מקבלים סיפור ארוך על איך המבקר פעם נקע את הבוהן של רגל שמאל ובגלל זה לא הגיע ליומולדת של הילדה שהוא הכי אהב. בסוף הסיפור הוא גם יגלה לנו שבערך שנתיים אחר כך יצא אלבום הבכורה של הלהקה. ואיך האלבום הנוכחי? תיקנו אותו ותחליטו בעצמכם.

"סיפורים" במקום כתבות. העיתונות מתמקדת יותר ויותר בהבאת "סיפורים אישיים מרגשים" שאמורים, לפחות בתחילה, לתת פנים ושמות לתופעות העמוקות והרחבות בהן עוסקת העיתונות. אך עד מהרה הפנים והשמות הופכים לחזות הכל.

הוליווד. מהדורות החדשות מחפשות יותר ויותר את הסיפור המרגש ופחות את התופעות העמוקות והרחבות. כל שני מקרים הופכים ל"תופעה!". הגבול בין חדשות לבידור הולך ונעלם. במקום פרשנות למציאות אנחנו מקבלים מניפולציות רגשיות

מהירות היא הכל. השבוע שמעתי חלק מראיון בתוכנית של רזי ברקאי בגל"צ. לצערי לא שמעתי את שם הדובר. הוא סיפר על מחקר שערך ובו ספר, בשקדנות רבה, את מספר המקורות שהיו לכל כתבה מתוך מאות כתבות בעיתונות הישראלית הכתובה. מספר המקורות הממוצע עומד על 2.5 מקורות לכתבה. שניים וחצי! זה אומר שהכתב דיבר עם שניים, גג שלושה אנשים לפני שהוא החליט שזאת האמת המוחלטת הראויה לפרסום. אני מכיר אנשים שמתייעצים עם יותר משלושה אנשים לפני שהם קונים גלידה. אין אומנם הרבה מחקרים דומים שיכולים לשמש להשוואה אבל המרואיין אמר שלפני שלושים שנה בדקו כמה מקורות יש לידיעת שער בניו יורק טיימס. היו קרוב לשמונה.

"דברי הוצאו מהקשרם". אנחנו רגילים לשמוע את המשפט הזה מפוליטיקאים ואנחנו לרוב מניחים שזו סתם התחמקות מלקיחת אחריות על פליטות פה. האם זה באמת כך? אני חושב שגם אתם שמעתם וקראתם כבר מאות עדויות של אנשים (אמיתיים, לא פוליטיקאים) שדיברו עם עיתונאי ולמחרת גילו שהדברים שלהם עוותו עד לבלי היכר ושהציטוטים שלהם מובאים רק כדי לשרת מסר או רעיון שהעיתונאי רוצה להעביר, עם קשר קלוש עד לא קיים למה שהם באמת אמרו. תשאלו את יודה- never underestimate the power of editing.

"ובכן, זמננו תם". אורך כל "אייטם" הולך ויורד. למרואיינים ניתנות דקות בודדות לנסות להעביר את המסר. לפעמים שניות. כתבה ממוצעת ברדיו או בטלוויזיה אורכת פחות משלוש דקות. ("ומייד אחר כך, הדברים האלה..."). אי אפשר לנהל דיון מעמיק בשום נושא בשלוש דקות. התוצאה היא שאנחנו "מופגזים" במידע מבלי שתהיה לנו היכולת לעבד אותו. בהיעדר עיבוד וניתוח, כיצד נגבש עמדה? כאן אמורים לבוא לעזרתנו הפרשנים, אבל גם להם ניתן זמן קצוב. אנשים שיושבים באולפן ומדברים זה הרי משעמם (לדעת כל בימאי החדשות, להוציא את ערוץ 1). ובכלל, מדוע שנמסור את הסמכות להעמיק לידי הפרשנים שבחר עבורנו העורך?

כאשר אין לנו יכולת להפעיל תהליכי עיבוד קוגניטיבי, אנחנו נשארים עם תגובות רגשיות בלבד (אותן המוח שלנו מעבד מהר הרבה יותר). אבל יש גבול כמה רגש אפשר לסחוט מאתנו. בשלב מסוים אנחנו הופכים אדישים. קוראים לזה חוסר אונים נרכש. הנה הסבר אפשרי מדוע אחוז ההשתתפות בבחירות הולך ויורד בעולם המערבי כולו בעשורים האחרונים. 

עיתונאים כעדר. לפעמים יש הרגשה שיש רק עיתונאי אחד בחדר ש"יודע את החומר" וכל השאר מעתיקים ממנו. מדוע היה צורך בפסטיבל פורנוגרפי של מוות ורכילות סביב רצח הילדה רוז במשך חודש שלם? כי ככה. מייקל ג'קסון? סוזאן בויל? נינט טייב? בשביל מה אני צריך את האנשים האלה בחדשות שלי? ובשביל מה כל כך הרבה? מה הם מלמדים אותי על החיים שלי? במה אני אמור לשנות את החלטותיי או עמדותי אחרי מנת היתר שקיבלתי מהם? אבל "ככה כולם עושים" "ערוץ 10 כבר דיווח על זה" "זה מה שהציבור רוצה"...

לא כל מה (וכמה) שהציבור רוצה לדעת צריך לספר לו. לא כל מה שצריך לספר, הציבור רוצה לדעת. עושה רושם שרוב העיתונים, רוב הזמן, שוכחים שיש להם תפקיד (לא עבודה, תפקיד). זוכרים את כלב השמירה של הדמוקרטיה? הדמוקרטיה תתקיים טוב מאוד גם בלי מייקל ג'קסון, ועם כל הצער שבדבר, גם בלי הילדה רוז (ובלי קנוט, דוב הקוטב הגרמני החמוד. עכשיו נסו להגיד בקול רם "דוב קוטב גרמני חמוד" ונראה אם אתם לא מקיאים). 

"מחקר חדש קובע". מכל הטענות לעיל, זו הכי כואבת לי באופן אישי. עיתונאים לא מבינים כלום במדע. לא רק שהם לא מבינים את המחקרים שעליהם הם מדווחים, הם לא מבינים את צורת החשיבה הבסיסית של המדע. הם לא מבינים את הספקנות שעומדת בבסיס החשיבה הזו. ואת הצניעות. מחקרים כמעט אף פעם לא "קובעים". מחקרים בודקים, מגלים, סותרים, מחזקים... מחקרים הם תהליך אין-סופי של חיפוש אחר האמת. אף מחקר בודד אינו האמת המוחלטת. אפילו קובץ מחקרים גדול, שכולם מצביעים על אותן תוצאות, אינו האמת. הוא רק קירוב די טוב שלה. הדיווח העיתונאי של תכנים מדעיים כמעט תמיד חוטא בפומפוזיות והחלטיות יתר. אם תקראו את המחקרים המקוריים תגלו, כמעט תמיד, שהחוקרים היו צנועים הרבה יותר בהצהרותיהם.

האבסורד הוא שהתהליך העיתונאי אמור להיות דומה במהותו לתהליך המדעי: מסתכלים על העובדות, מעלים השערה, יוצאים לבדוק אם יש עוד עובדות שתומכות בהשערה הזו, מפרסמים את הממצאים (בין אם הם תומכים בהשערה או לא).  

כל אלה (ובודאי עוד ששכחתי) הן דוגמאות לשינויים שחלו בעיתונות העולמית ללא כל קשר לאינטרנט ולבלוגים ושהתחילו כאמור הרבה לפני שני אלה. עושה רושם שהעיתונות נמצאת כבר הרבה מאוד זמן על מסלול של "פחות עובדות יותר דעות (ורגשות)". אולי הייתה זו הטלוויזיה שהתחילה את המגמה. אולי הרדיו. אולי בכלל הטלגרף...

ואולי הבעיה היא לא טכנולוגיה זו או אחרת?

אולי זה בעצם אנחנו, הקוראים, שדחפנו אותה לשם? זוכרים את הקוד האתי של העיתונות כאמנה בין עיתונאים לקוראים? אולי האמנה הזו הולכת ומתקלקלת בגלל ששני הצדדים רוצים בכך?  

הבלוגים לא הרגו את העיתונות. העיתונות לא הרגה את עצמה. כולנו יחד הורגים אותה. 

אז אולי בכלל לא צריך אותה? אולי פשוט נשחרר וזהו? אם קראתם עד כאן אני מניח שאתם יודעים מה העמדה שלי בעניין. כן, יש אמת אחת. כן, מישהו צריך לחפש אותה. כן, זה חשוב לקיום חברה דמוקרטית.

 ומצד שני, את התהליכים עליהם הצבעתי אי אפשר כנראה להחזיר אחורה. הציבור לא מעונין לשלם על אמינות. הוא מעדיף לקבל בחינם סמכותיות. המשחק כרגע מוליך, כך זה נראה, לכיוון אחד ברור- פחות עובדות יותר דעות. במצב שבו השגת עובדות דורשת מאמץ רב מדי ומניבה תגמול נמוך מדי, ובהעדר תקשורת בין השחקנים, נקודת שיווי המשקל של נאש תהיה "אין עובדות".

אבל רגע, מה פתאום אני אומר "העדר תקשורת בין השחקנים"? ועוד בעידן התקשורת? האם השחקנים באמת לא מתקשרים ביניהם? (אם הפסקתם לעקוב כאן, אני ממליץ להתאמץ ולפתוח עוד קישור שיסביר את רעיון שיווי המשקל של נאש).השחקנים במשחק הזה הם העיתונאים והבלוגרים. לכאורה, העיתונאים לא מתקשרים זה עם זה, ולפחות לא מתאמים את עמדותיהם, מכיוון שהם מתחרים זה בזה. אבל בפועל, יש לשכות עיתונות, ועדות אתיקה, פרסי פוליצר... לעיתונות יש דרכים מסורתיות להפעיל "רגולציה פנימית". עוד לא מאוחר מדי עבורם ליצור מחדש סטנדרטים גבוהים של דיווח אמין.

הבאזז כרגע הוא ללכת "עם הזרם" ולתת לציבור, שוב, את מה שנדמה שהוא רוצה. אבל לא מין הנמנע כלל שלציבור ימאס במוקדם או במאוחר מבליל הדעות ושימצאו לפחות קהלי יעד מסויימים שיסכימו, אפילו ישמחו, לשלם עבור מידע שהם יכולים להיות בטוחים למדי שנבדק, סונן ואז נבדק שוב.

"חינם עם פרסומות" היה להיט גם בתחום שירותי המיחשוב לפני שנה-שנתיים, אבל בחודשים האחרונים נראה כי המגמה משתנה והלהיט החדש הוא "חינם עם שידרוג בכסף" (freemium). האם אנשים יהיו מוכנים לשלם על תוכן באינטרנט, אחרי שהתרגלו לקבלו בחינם? הנה מאמר אחד שטוען שכן, בתנאי שהעיתונים הנחשבים ביותר (וושינגטון פוסט וניו יורק טיימס) יפעלו במהירות וביחד (תקשורת בין שחקנים). יתכן שהוא צודק. בעיני זה לא מספיק. גם אם כל העיתונים יסגרו את התוכן שלהם מאחורי חומת תשלומים עדיין יהיו הבלוגים, טוויטר ושאר מיני תוכן גולשים שיספקו תוכן בחינם וברוב המקרים מהר יותר מהעיתונים.

אז האם הקרב אבוד?

לא בהכרח. אם העיתונות תדע להציב לעצמה סטנדרטים גבוהים יותר (ולייצב אותם כך שלאיש מהשחקנים לא ישתלם לחרוג מהם), אם תדע לייצר חוויית לקוח טובה יותר, יתכן שזה יעבוד.

אני חושב שעיתונאים, בתור התחלה, יצטרכו ללמוד להיות מומחים טובים יותר בתחומי התמחות ספציפיים יותר.

ואני חושב שהעיתונות תצטרך להפסיק להדפיס את עצמה על עצים מתים.

לא מעט אנשים עשויים להסכים לשלם עבור איכות, אבל אני בספק כמה מהם מוכנים לשלם עבור נוסטלגיה של איכות.

בכל מקרה, כרגע זה נראה שאין להם מה להפסיד. 

(בפוסט הבא: ומה התפקיד של הבלוגרים במשחק הזה?)