זכרונות - רבקה ------- קראו לה רבקה. ------- הדבר הראשון שאני רואה כשאני חושבת עלייה זה את הגיבנת שנוטה לצד שמאל, הכתף הזאת השמוטה ויד ימין שמחזיקה חזק במפתח פלדלת בצבע כתום מלוכלך, והעצמות האלה שמחברות בין כף היד לאצבעות, והעוקם הזה של הציפורניים, והשחור בתוכן, והנימים שפזורים על העור השקוף המנוקד נקודות נקודות כמו תולעי הגומי שקנו לי בשוק הכרמל 50 שח לקילו או יותר. וכשאני אוכלת אותם, את תולעי הגומי האלה, אני חושבת על כמות הסוכר שבן אדם יכול להכניס לגוף שלו וכמה זה עושה טוב אבל אני גם נזכרת בחתיכת הקוזאק, ככה אבא שלי לימד אותי שקוראים לזה, שיצאה לה מהנחיר הימני כשישבנו ליד השולחן שלה, רבקה אני ושתי עובדות סוציאליות שהזמנתי מהעירייה. וכשיצא לה הדבר הזה מהנחיר הימני היה לה מן חיוך ימני, שזה אם עושים ספירת מלאי מצטרף לגיבנת השמאלית וליד הזאת שצובטת את מפתח הפלדלת הכתום והכל ביחד, היא, הגיבנת, העוקם הזה, השקיפות והנימים לובש נקודות כתמי שמש ולכלוך שחור וגם שמלה אחת מבד ישן בצבע לא מוגדר אולי אפור שלא כובס די הרבה שנים אבל זה הכי נוח לעטות את זה על הגוף כשיש לך חצי גוף נושק לאדמה וחצי אחר מוגבה יותר. הדבר השני (או לפי חישובים של אחרים זה כבר יהיה הדבר החמש עשרה) שאני חושבת שאני נזכרת ברבקה זה שהיא היתה דופקת לי בדלת, ואני הייתי מסתכלת בעינית, ומשלא ראיתי שום דבר, כי הנומך שלה לא הגיע אלא רק עשרה סנטימטרים מעל לידית, הייתי רואה את הפלדלת שלה מולי חצי פתוחה ואז הייתי שומעת מעין מלמול צרוד כזה וידעתי שזו היא. רבקה. ------- פעם אחת היא ביקשה ממני לתלות לה את המזוזה שנפלה לה ותליתי אותה קצת על העוקם כזה עם דבק היפוקסי חזק, היא שאלה אותי למה לא ישר אז אמרתי לה שנראה לי שככה תולים והנה שתסתכל על זו שלי, ונזכרתי בכך שכשנכנסתי לדירה הזו לפני כשבע שנים קניתי את המזוזה אצל איזה אחד בדיזינגוף והוא שאל אותי אם יש לי בעל ועוד לפני שהספקתי להשיב שלא הוא הסביר שלתלות מזוזה צריך להיות נקייה ולהגיד איזה כמה טקסטים שנתן לי על נייר. אח"כ חשבתי איזה כמה שעות טובות מה זה נקייה ומה פתאום דתיים שמים דגש על להתקלח ואז נפל לי אסימון שזה בעצם מילה יפה כזו של לא להיות במחזור. את המזוזה של רבקה תליתי כשהייתי במחזור אבל ממש ממש בסוף שלו אז אולי זה לא נחשב. והסברתי לה לא לגעת בה בדקות הקרובות כי האצבעות שלה יידבקו (אבל לא אמרתי לה את העניין על האצבעות) אז היא חייכה את החיוך הזה הצידי שלה והצטרדה "כן כן מותק תודה את יודעת מה עשה פעם בעלי הוא עבד במשרד הביטחון את יודעת" ואני חייכתי לה חיוך ישר ועטפתי אותה ברצון לעזור עוד, ומשאמרה שאין צורך ושזה מספיק נכנסתי לביתי ודרך העינית ראיתי שהיא מזיזה את המזוזה. מיישרת אותה. מותר לה היא בטח כבר לא מבייצת. ------- פעם אחרת, היא דפקה בדלת ואמרה שיש לה הפסקת חשמל ובעצם כל הדירה הייתה מוארת. הסברתי לה שהכל בסדר ושאלתי אם היא רוצה שאני אחפש את המשקפיים שלה והיא התלחשה בעקימות " כן כן זה מאד יעזור לי תודה מותק את יודעת שחבל שלא הכרת את בעלי, עכשיו קיבלתי מכתב ממשרד הביטחון אולי תסבירי לי מה כתוב" ואני הגשתי לה את המשקפיים שלה הורודות שקופות האלה כמעט כמו העור שלה והיא שמה אותם ומצמצה וצקצקה ויצא לה מן רוק כזה בצד שמאל של הפה, זה פעם ימין וזה פעם שמאל, מה יש להם לצדדים האלה תחרות יש פה? והיא לקחה את מקל הספונג'ה שלה וליוותה אותי לדלת ואני חשבתי שהיא הולכת לתת לי איזה ספאנק אז חייכתי וכיבדתי אותה בנשימה שמזמינה אותי לבקש ממני עוד רק תבקשי והיא הראתה לי את הדרך לדלת אז יצאתי ועוד לפני שהיא סגרה עליי את הפלדלת היא לקחה את מקל הספונג'ה והדליקה איתו את הכפתור של הדוד שמש. ואני נצרדתי מרוב תקיעות בגרון ושאלתי אותה למה היא לא מבקשת מהאחיין שלה (זה שמחכה שהיא תמות כדי להשכיר את הדירה ולהרוויח מלא ג'ובות) שיזמין לעזאזל חשמלאי וינמיך את השאלטר, אז היא שוב צקצקה בשיעול וסגרה עליי את הדלת. ------- בבוקר של יום אחד באוגוסט, היא ראתה אותי קוראת ספר עם הכלבה שלי (האוקיינוסית) בגינה הסודית שלנו מתחת לבניין, היא נופפה לי מרחוק לשלום וכל המידנדלים שהיו לה פעם כשהייתה פחות שדופה נראו כמו שרוך דק של שארית עור והתנפנפו להם מתחת לבית השחי שלה בכל נפנוף שכזה והיא התקרבה אליי בהתרגשות כזו עם שקית של סלק, כי היו לה בעיות עיכול, והצטרפה אליי כמו איזה צעירה מדליקה שרוצה לשבת עם החבר'ה והכלבים ולעשן איזה משהו, אני וקיה (הכלבה) חייכנו לה בחזרה וכיבדנו אותה במה שלומך, ואיך שהיא טיפסה את העלייה הזו שלצד המדרגות שמובילות לאן שישבתי, היא החליקה אחורה, ככה על הצד ועל הגב ואחורה כמעט התפוצץ לה המוח הרקום מקליפות ישנות בגלל המדרגות השפיציות האדומות בורדו שממש בעזרת אלוהים היא לא נחתה עליהם. ואיזה מבעס שהיא לא הספיקה לעלות ולשבת איתי ולספר לי איך היא ובעלה היו יושבים פה שעות, ואיך זה לא היה נראה פעם ככה זה היה ממש ג'ונגל פה עם הרבה עצים אוסטרלים, ואיך זה שבאחת הפעמים הם קראו שם עיתון "דבר" והוא פשוט קיבל דום לב והיא הייתה לידו וחשבה שהוא חושב פשוט חושב עד שהבינה שצריך להזמין אמבולנס ואיך שכל פעם המקרה הזה נמצא פה, ממש פה, הוא מת. ואני הרמתי אותה ורצתי איתה לזמנהוף ומזל שאנחנו גרנו ממש קרוב לשם, והדם, הו הדם, טפטף לו ונשאר דבוק על שדרות ח"ן ימים רבים אחר כך, וכשהפעילו את הממטרות איזה יום הדם הזה נמרח קצת על השדרה (לפני כמה שנים עוד הפעילו ממטרות שם). ובקופת החולים פגשנו את האחות שקפצה עלינו ברגע שראתה אותי איתה והיא שאלה אותה מה היא מעוללת ואיזו שובבות, והתייחסה אליה כאילו שהיא ילדה קטנה וכעסתי נורא והתפרצתי עליה איך זה יכול להיות שבן אדם משלם קופת חולים כל החיים שלו ואף אחד לא עוזר לה האישה הזו צריכה 24 שעות ביממה של טיפול צמוד ומה פתאום נותנים לבן אדם להירקב ככה. והיא לא ענתה לי האחות הזאת וחשבתי שזה עדיף כי פתאום לא היה לי נעים מרבקה ובכיתי ולא רציתי שהיא תראה אז אמרתי לה שאני מתעלפת מדם אז אני מחכה לה בחוץ עם הכלבה שבינתיים נכנסה לקופה וכולם צעקו מה פתאום אני כזאת חוצפנית שאני מכניסה כלבים ליד חולים ושהם יכולים לקבל קטסטרופות ואני רציתי לפוצץ שם אחד אחד, ככה לעבור אחד אחד, לזה אגרוף, לזאת סתירה, להיא לקחת לה ת'נעלי עקב ולתקוע לה ת'שפיץ בעין הימנית שלה שתרגיש מה זה חוסר סימטריה בגוף ושתרגיש לבד לבד לבד .. כמו רבקה. ------- יום שבת אחד היא קראה לי לראות מה קרה לה בבית ואיך מישהו לקח לה את הארון בגדים. קיה הזדנבה מאחרי כולה מקושקשת משמחה ואני כמעט הקאתי מהרייח החמוץ הזה של הכל והמריחות מריחות האלה בכל מקום בבית, שתן, צואה, כתמים כתמים כל הבית כתמים, השפופרת של הטלפון מורמת, הדלת של השירותים חצי פתוחה, נייר טואלט על הרצפה, במטבח שקיות פזורות בכל מקום, על השולחן בסלון כל אלבומי התמונות מפוזרים על שולחן כבד כזה של פעם מעץ כהה כהה שלא רואים בו שום לכלוך. והיא הובילה אותי לאחד החדרים ובתוכו הובילה לחלון שפונה לאבן גבירול, והיא פתחה את התריסים דרך לחיצה באמצעות האצבעות שלה ולפיתה של אחד התריסים ואמרה: "את רואה מה קרה לארון איפה הארון מה זה?". ואני כולי רצון למות הסברתי לה שזה החלון ושהארון זה בצד השני ועטפתי את היד השמאלית שלה, נגעתי במרפק שנראה והרגיש כמו שורש ג'ינג'ר סרוח, הובלתי אותה אליו, אל הארון קיר הענק ענק הזה והיא הושיטה את היד הימנית שלה קדימה כעיוורת כאילו כדי לא להיתקע בשום דבר וכשהגענו לארון היא מיששה ומיששה וראיתי עשרות שטרות של 100 שח פזורים בכל מקום וחשבתי לעצמי שבטח כל האנשים האלה שמבקרים אותה, האחיין שלה שמחכה שהיא תמות, והעובדת סוציאלית שמנקה לה ת'בית פעמיים בשבוע וקונה לה סלק, מרימים לה פה שטר ושם שטר וברור שהיא לא יודעת מזה. ------- כשהסתלקתי הביתה החלטתי שמחר אני הופכת את העירייה ואת העובדים הסוציאליים כולם ולא מעניין אותי מזה שהאחיין הזה שלה שמחכה שהיא תמות חושב שאני מתכננת על הירושה שלה ומצידי שיתבע אותי בבית המשפט הגבוה לצדק של השליכני לעת זקנה. למחרת בכיתי לכולם, לכולם, לכולם, לקופת חולים ולעובדים הסוציאליים ולמנהלת הרווחה ולכל העובדים שמרוויחים 4000 שח ברוטו לחודש פלוס תנאים סוציאליים וקביעות וקרן פנסיה וסיפרתי להם הכל על רבקה ועל האחיין ועל הדוד שמש ועל העיוורון ועל הנפילה ועל הצואה ועל השתן והשקיות והשטרות והם חשבו שאני משוגעת ורצו להציע לי כדורי הרגעה אז צרחתי עוד יותר ושנאתי את כולם. כמה ימים אחרי זה יצאתי באמצע העבודה כדי לפגוש את שתי העובדות הסוציאליות אחת שמנה ואחת מעוכה שתולה באדמה מרוב חוסר ביטחון ומבטא פרסי כבד ושתיהן דיברו איתה ורבקה רק חייכה ואמרה שהיא לא צריכה שום עזרה ו"הנה תיראו איזה כייף שיש שכנות כאלו צעירות, זה ממש הכל בסדר. וחבל שבעלי מת וממשרד הביטחון יש איזה מכתב" וכשהיא אנפפה יצא לה הקוזאק חתיכת קוזאק ירוק-שחור מבריק מנזלת ואני כבר מקיאה את כל הקפה של הבוקר ומציעה לה טישו ואחר כך ההיא הפרסית אמרה לי – "מיכל" (במלעיל) "אתץת רואה היא לא רוצסה עסזרה מה נעעשסה אי אפשררר בכוחחח". ולמחרת בעלת הדירה שלי התקשרה ואמרה לי שהיא רוצה לבוא לקפה ועוד לפני שפתחה את הפה אני הבנתי מהעיניים הגדולות הכחולות שלה שכדאי לי לרדת מזה כי האחיין הזה התקשר אליה ושאל עליי פרטים. ------- ובראש השנה ביקשתי מאימא שלי להזמין את רבקה לסעודה ואימא שלי לא הסכימה ואמרה לי שעדיף שאני אתקשר אפגוש ואעזור לסבתא שלי האלצהיימרית שלא ראיתי אותה כבר כ"כ המון שנים כי זה קשה לי נורא ולעומת זאת לשכנים אני כן עוזרת ואיך עובד הראש המעוות שלי. ------- ובפסח רבקה הבטיחה לי שהאחיין הזה בא לקחת אותה לחג והיא סיפרה לי שהיא חוסכת כסף לבת של האחיין הזה כי היא הולכת ללמוד רפואה ובדיוק השתחרר כסף ממשרד הביטחון מהפנסיה, ואיזה יופי שהם לוקחים אותה לחג לפסח, והם המשפחה היחידה שלה מאז שבעלה נפטר לפני 20 שנה והאחיין הזה דואג לה נורא. ------- ובראש השנה שאחר כך, אני כבר הייתי ב"זוגיות" ופחות התעסקתי במריבות עם כל העולם וחיבוקי עצים שנידונים למוות ואפילו פחתו לי כבר המיגרנות. ונראה לי שבדיוק באחד הלילות הסמוכים, אם לא ממש בלילה שבו זה קרה, ההוא מהזוגיות (שכבר התפרקה כי ברור שזה יתפרק) ואני עשינו את הילד המדהים שלי. ואז בבוקר דפיקות חזקות בדלת שממול העידו על העובדת הסוציאלית שהגיעה ואחר כך אמבולנס וריח של צואה ושוטרת אחת שצוחקת (!) על זה שרבקה נמרחה כל כולה ואיך היא לא יכלה למצוא מקום אחר למות בו ולא בבית שימוש ולא להתבוסס בדבר השחור כהה הזה, ואני .. אני התקלחתי. התלבשתי. לא שמתי בושם רק דאודורנט ונעלתי את הדלת שלי והרחתי את הריח שמגיע מתוך הפלדלת ההיא שממול ויצאתי לעבודה. ------- שלושה שבועות אחר כך נכנס זוג צעיר לגור שם. הם אפילו לא אמרו לי שלום כשראו אותי במדרגות. --- ----
|
