15.7.09, יום 1, ישראל – סיבודן, אוסטריה

4:00 לפנות בוקר- יציאה. המונית כבר מחכה לנו מתחת לבית, בדיוק סיימנו סוף סוף לארוז את הכל ונוסעים.

הטיסה, וכל מה שכרוך בה, היתה כרגיל- חוויה בפני עצמה, אך הפעם זה היה מעל ומעבר.

זה התחיל כשהחליטו לפתוח לי את המזוודה בבידוק הבטחוני, צחקו עליי על הכובד ההיסטרי וכמויות הנצנצים, ורק אחר-כך שחררו אותי לדרכי..

המשיך כשהגענו לחלון הכרטוס של חב' התעופה. שם זה כבר לא היה כל-כך מצחיק, כשהעלנו את המזוודה על המשקל וגילינו שהיא שוקלת 46 קילו! (זה יותר ממני!) מיד פניה של הדיילת החווירו והיא אמרה: "אי אפשר להעלות למטוס מזוודה במשקל כזה! המקסימום שמזוודה יכולה לשקול זה 32 קילו, וגם אז תשלמו אובר ווייט!"

מה עושים? איך נפטרים מ- 14 קילו???

אז פתחתי את כל המזוודות באמצע שדה התעופה והתחלתי להעביר דברים ממזוודה למזוודה תוך כדי שתחתונים עפים לכל עבר.

בסוף העברתי דברים למזוודה של הבעל, למזוודה של החברה, והרבה הרבה דברים נשארו בחוץ- בערימת שקיות גדולה.

המזוודה עברה! 31.5 קילו+ 170 יורו קנס, אבל עברה!

רק מה, ישנה בעיה אחרת- כשהדיילת ראתה את ערימת השקיות שנותרו בחוץ לשמש בתור "hand bags"- היא חטפה הלם. "המטוס מלא לגמרי! מותר רק תיק יד אחד לכל אחד!"

נותרה 1/4 שעה לעליה למטוס, עוד לא עברנו אפילו את ביקורת הדרכונים, מה עושים עכשיו?

רצנו מהר ככל יכולתינו, עם כל החבילות, כדי לעבור את הבידוק ולהגיע לדיוטי פרי. נכנסנו לחנות ספורט וביקשנו את התיק הכי גדול שיש להם שיכול להיחשב כתיק יד.

במאמץ משותף שלנו יחד עם המוכרת, הצלחנו לדחוס פנימה תכולה של 2 תיקים ו- 2 שקיות, וככה, כשהבעל נאלץ לסחוב הכל על הגב, רצנו במהרה לשער שלנו והגענוו יחד עם הקריאה האחרונה לעלות למטוס.

הדיילת שמחה לראות שהצלחנו להסתדר עם החבילות, וכאשר אחד הדיילים רצה להעיר על התיק הגדול של הבעל, האחראית, שכבר זכרה אותנו מקודם, אישרה שזה בסדר ונתנה לנו לעלות למטוס.

הטיסה עברה בשלום, האוכל הטבעוני היה טעים כרגיל בחברה הזאת ואפילו לא נחתנו באיחור גדול. אז החלטנו להספיק את טיסת הקונקשן לשם שינוי (זו שאנחנו תמיד מפספסים בגלל איחורים בנחיתות) ורצנו אליה במהרה. ואכן, אנחנו הצלחנו להספיק לעלות לטיסה, אבל המזוודות שלנו דווקא לא הספיקו, ואת זה גילינו כשנחתנו.

אין מצב שאני עוזבת את שדה התעופה בלי המזוודות שלי, בלי הפרוייקטים שלי לתחרות!

אז נאלצנו לחכות שם 3 שעות עד שיגיעו עם הטיסה הבאה.

כעבור 3 שעות של המתנה מתישה, סוף סוף המזוודות הגיעו והתחלנו להגרר לכיוון סיבודן.

ממתינות למזוודות בשדה תעופה ריק

ואלו רק חלק מהתיקים...

אחרי 2 אוטובוסים, 2 רכבות (מאספות!) ואוטובוס נוסף, ב- 18:30 סוף סוף הגענו לעיירה המדהימה ביותר, לגן העדן, לעיר ציורי הגוף- סיבודן.

אין זמן לנוח, אין זמן לפרוק שום דבר, חייבים למהר לעשות קניות לפני שהסופר יסגר ולחזור להתארגן למסיבה הגדולה של הפסטיבל- ה body circus.

התארגנו והלכנו ל culture house, שם כולם מתארגנים לקראת המסיבה.

פגשנו את כולם, מייק שיין צייר על הפנים שלי ושל הבעל עיטורים שחורים וארנסט צייר על החזה של החברה הדוגמנית גופייה עם כפתורים.

פיליפו איאוקו התחפש לפרח וכולם יחד צבעו אותו בירוק כמו גבעול (גם אני עזרתי קצת מאחורי הרגליים) ובלה איפרה את קרייג בהתאם לתחפושת הגיישה שלו. הוא היה מעלפת!

עוזרת לצבוע את פיליפו

עם ליטל נווה וקרייג טרייסי (צילום: דובי פריגר)

יום ארוך מחר וצריך לעבוד על הפרוייקטים!

(בתמונה למעלה: אני בבודי סירקס עם החברה, צילום: סימון אטיסני)