מעריצה מספר 1

כשפנית אלי בצאט, ואמרת לי שאת מעריצה שלי, שמחתי,  אני אוהב את המעריצות שלי ויש לי הרבה כבוד אליהן.  נכנסתי לתמונות שלך, ושם חכתה לי הפתעה. התמונות שלך היו משגעות. אהבתי את התמונות שלך בבגד הים השחור. ואהבתי את התמונות שלך מהחופשה בתורכיה ביחד עם החברות. אהבתי גם את התמונות עם החברים שלך מהמסיבה בקלרה, ואפילו את התמונה שרואים אותך שפוכה ומקיאה על הרצפה אהבתי. וגם אהבתי כמובן את התמונות הנפלאות מהבית שלך, שאת מחזיקה ג'וינט והעיניים שלך חצי סגורות ושתי חברות שלך מתנשקות צרפתית לידך. (מי אלה אגב)

היית מיוחדת בעיני. עם השיער השחור המבריק, המיני ג'ינס ונעלי העקב

 כתבת לי שאני כוכב ושאני משחק חבל על הזמן, שאת מעריצה מספר אחת שלי. הודתי לך על המחמאות, סיפרת שקוראים לך חני. שאלתי אותך איפה את גרה, כתבת שאת גרה בחולון, כתבתי לך שאני מעריך את העיר חולון ושאני מעריך את האנשים שגרים בה. ואפילו הייתי שם פעם, לפני 30 שנה. כתבת לי שהגיל עושה לי רק טוב, ושלהיפגש איתי זה יהיה מימוש פנטזיה בשבילך. הבנתי שאת רצינית בהערצה שלך אלי, והחלטתי להיטיב איתך ולאפשר לך לממש את ההערצה שלך כלפי.. אבל לצערי התאכזבתי ממך קשות.

כי אחרי שהחלפנו עוד כמה מילים,  פתאום נעלמת. חיכיתי ליד המחשב יותר משעתיים. ואחרי שעתיים וחצי בערך,  חזרת וכתבת לי שאני מלך. אז שאלתי אותך אם את רוצה להיות המלכה, אז כתבת לי "נדבר" ושוב נעלמת, לא היית מחוברת עד הלילה, ואני חיכיתי לך. ובשלוש בלילה, ברגע שראיתי שאת שוב on line שלחתי לך הודעה בצאט שאני פה ולא ענית. הצטערתי בשבילך.

למחרת בבוקר, ביטלתי את כל מה שהיה לי לעשות, והתחברתי לראות אם חיפשת אותי. ראיתי שהעלית תמונות חדשות של עוד מסיבה בקלרה. אז שלחתי לך הודעה ושאלתי מה שלומך  ואת כתבת לי בחזרה "ממי" וזה הכל. שאלתי אותך מה זאת אומרת ממי, ולמה את מתכוונת בדיוק שאת קוראת לי ככה. ענית לי "אני קרועה עליך!!!!!!! " אז כתבתי לך שגם אני מחבב אותך  אבל לא ענית, ושוב שלחתי הודעה ועוד הודעה ועוד הודעה וחיכיתי כל היום לתשובה ממך.

אחר הצהריים כבר לא יכולתי יותר, הייתי מותש,  עזבתי את המחשב, נשכבתי על המיטה ושקעתי בשינה עכורה, חלמתי שאני שוכב ומקיא על הרצפה בקלרה ואת רוקדת לי על הראש ומתנשקת עם מישהו אחר תוך כדי שאת קוראת לו ממי

התעוררתי בבהלה, שטפתי את הפנים והתחברתי למחשב. ראיתי שגם את מופיעה כמחוברת. פניתי אלייך. "חני את פה?" לא ענית.. התחלתי לאבד סבלנות.  כתבתי לך שאני לא מוכן להמשיך במשחק הזה אז ענית לי "איזה משחק ממי?" כתבתי לך שאם עוד פעם אחת תקראי לי ממי אז אני אתחיל לקרוא לך קקי. אז כתבת לי "חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח" הבנתי שהמילה הזאת מצחיקה אותך והתחלתי להשתמש בה. וכל פעם שכתבתי- קקי-  שלחת לי צחוק ארוך ומשוחרר שמורכב מההמון חחחתים. היה משהו מקסים בצחוק שלך והרגשתי שהאווירה בנינו משתפרת. אז הצעתי שניפגש, שנדבר על הכל וניישר את ההדורים בנינו. שאלת אותי איפה אני רוצה להיפגש ואמרתי שניפגש בקפה לידי. ואחר כך נוכל ללכת אלי כדי שתוכלי להעריץ אותי באופן יותר אינטימי. כתבת לי "טוב ממי.מתארגנת, יקח לי שעה להגיע"

פגישות עם מעריצות זה לא דבר חדש בשבילי. אני יודע כמה הן מתרגשות לפגוש אותי, אני יודע כמה הן מחכות לזה וכמה זה חשוב להן. התקלחתי ושמתי את הבושם הכי טוב שלי. תלשתי מספר שערות מהאף ומהאוזניים ומכיוון שרציתי לחסוך לך את המבוכה של לשבת לבד בבית קפה, הגעתי 40 דקות מוקדם יותר ותפסתי לנו שולחן פינתי. 

ישבתי וחיכיתי לך. בשמונה לא הגעת וגם לא בשמונה וחצי. וגם לא בתשע וגם לא בתשע וחצי. וגם לא בתשע ארבעים וחמש. הצטערתי שלא לקחת ממך את מספר הנייד שלך. הסיבה שחיכיתי כל כך הרבה הייתה כי חששתי שאת מאחרת, ולא הייתי מוכן אפילו להעלות בדעתי את האכזבה שתיגרם לך כשתבואי ולא תראי אותי.

בעשר וחצי עדיין ישבתי באותו בית קפה. המלצרית שאלה אותי אם אני רוצה להזמין משהו ואמרתי לה שלא. שאני מחכה למישהי. באחת עשרה בלילה, כבר הייתי לבד בבית הקפה והמלצרית אמרה לי שהם צריכים לסגור. שילמתי והלכתי.

בדרך הביתה התחלתי לדאוג. אולי קרה לך משהו, אולי קרה לך משהו בדרך אלי ובגלל לא הגעת. אולי נדרסת על ידי משאית בטון, אולי אפילו תאונת פגע וברח, ושאת שוכבת איפשהו פצועה ואין מי שיעזור לך. עם כל צעד החרדה שלי גברה. כשהגעתי הביתה, התחברתי למחשב וראיתי  שאת מחוברת. ברגע הראשון הוקל לי, אבל אז בא הכעס...

 בדרך כלל יש לי הרבה סבלנות למעריצים ומטרידים למיניהם. אבל זה כבר התחיל להיות מוגזם.. כתבתי לך שאני לא מבין באיזו זכות את קוראת לעצמך מעריצה? ושככה לא מעריצים. ושמעריצות אמיתיות לא רק מדברות. הן מתנהגות כמו מעריצות. הן מחפשות אותי ורוצות לדבר איתי, ומספרות לכל החברות שלהן שהם הכירו אותי ושאני מקסים. והן רוצות  לפגוש אותי ולממש את הפנטזיות שלה. ביקשתי ממך שלא לדבר איתי יותר ולא לכתוב אלי ולא לחפש אותי בצאט ולא בשום מקום אחר, ושאני לא רוצה שום קשר איתך, לא עכשיו, לא מחר ולא לעולם. וסיימתי ב "לכי לך... לכי לך מעריצה מזויפת, אני לא רוצה לשמוע ממך.  פתטית אחת".

כל הלילה חיכיתי לתשובה שלך והיא לא הגיעה.

בבוקר ראיתי שהשארת לי הודעה.

"ממי, אני לא מבינה למה אתה כועס, לא אמרתי בטוח שאני יבוא... חולה עליך, סורי שחיכית.. נדבר חח"

כתבתי לך שאני מבין, ושבסך בכל דאגתי לך. ושאני שמח לשמוע שאת בסדר. שאלתי מה את עושה בערב.

לא ענית

שלחתי את אותה הודעה שוב

לא ענית

שלחתי את אותה הודעה שוב

ושוב

ושוב

לא ענית

כל היום התהלכתי בבית חסר מנוחה וכל עשר דקות ניגשתי לבדוק במחשב אם כתבת לי משהו...

בערב הרגשתי שהמצב בנינו לא בריא ושאני חייב לראות אותך ולדבר איתך.

  חיכיתי עד עשר וחצי בלילה, הזמנתי מונית ונסעתי לקלרה. היה שם צפוף והיו הרבה דחיפות בכניסה. המקום היה מלא ולא נתנו לאף אחד להיכנס. נדחפתי לכיוון הסלקטורית, היא זיהתה אותי, חייכה אלי. מלמלה אלי שהיא מעריצה מספר אחת שלי ואפשרה לי להיכנס.

 נכנסתי פנימה, היה שם כל כך צפוף עד שפחדתי שאקבל התקפה של קלסטרופוביה. התגברתי על עצמי, הזמנתי דיאט קולה. התחלתי לחפש אותך. פתאום ראיתי מישהי שדומה לך, כבר עמדתי לגשת, אבל אז ראיתי מישהי אחרת שגם דומה לך,

ועוד אחת שדומה לך,

 ותוך חמש דקות ראיתי לפחות עשרים בנות שדומות לך..

פתאום לאן שלא הסתכלתי ראיתי נשים שנראו כמוך.

מיוחדות, עם שיער שחור מבריק, מיני ג'ינס ונעלי עקב.

הרגשתי סחרחורת, החום והצפיפות היו בלתי נסבלים והמוסיקה דפקה לי באוזניים ובראש כמו פטישים. הרגשתי בחילה והדבר הבא שאני זוכר הוא שאני שוכב על הרצפה והידיים והרגליים שלי עושות תנועות מהירות וחדות שלא אני הוריתי להן. שמעתי קולות של אנשים שצועקים משהו על זה שצריך לפנות איזה זקן ששוכב על הרצפה. הסתכלתי מסביב לראות על איזה זקן הם מדברים, וראיתי שכולם מסתכלים עלי. ניסיתי לקום ונפלתי שוב, עד שמישהו בא אלי, שפך עלי כוס מים. הרים אותי,דיבר אלי לא יפה ודרש ממני לצאת החוצה ולטפל בעצמי

יצאתי החוצה מהמועדון. נשמתי את האוויר שבחוץ והרגשתי מעט יותר טוב. הרחוב קרץ לי בשלל אורות, מכוניות, מועדונים ופיצוציות. מכל עבר נראו צעירים עליזים וקולניים. פתאום ראיתי אותך. עמדת ליד פיצוציה וקנית סיגריות. ניגשתי אלייך

"שלום חני"

הבטת בי לרגע חטוף, בבת אחת עיניך גדלו בהפתעה, ראיתי שאת מזהה אותי

"וואי, אני לא מאמינה!!...

"את לא יודעת מה עבר עלי חני"

" תזכיר לי... תזכיר לי מה השם שלך. יו אני מעריצה מספר אחת שלך"

חייכתי אלייך

"חני , בלי הצגות, אני מחפש אותך כל הערב"

"ממי... נראה לי אתה טועה, מי זאת חני?"

"את"

"לא ממי, אני לא חני, אני ליז. נעים מאוד"

והושיטה לי את ידה. לא לחצתי

"איזה ענק אתה "

"אני יודע חני"

"אני לא חני ממי"

"את חני את חני"

"לא ממי"

"כן חני"

פתאום היה לך מבט עצוב בעיניים. שילמת על הסיגריות שלך והסתלקת במהירות תוך שאת מסתובבת וצועקת לכיוון שלי שאת אוהבת אותי חבל על הזמן

הרגשתי צמא. נכנסתי לפיצוציה. והנה שוב את. עומדת מאחורי דלפק המכירה וקוראת עיתון. אמרתי לך שלום. כל כך שמחת לראות אותי. פנייך אורו. גם אני שמחתי. אמרת לי שאני גדול ושאת המעריצה שלי.

"כן חני, נכון חני"

עוד פעם עשית את עצמך מופתעת כאילו לא ידעתי עם מי אני מדבר. והמשכת להתנהג כאילו את מישהי אחרת. שאלת אותי איך את יכולה לעזור לי. אמרתי לך שאני רוצה דיאט קולה. ניגשת למקרר והבאת לי פחית שתייה

"כמה זה חני?"

הסתכלת עלי ולקחת נשימה.

"שבע שקל"

שילמתי לך. ולפני שיצאתי לחשתי לך קרוב ואמרתי לך שזה לא יפה מה שאת עושה. שזה לא יפה כל המשחקים האלה. שאנחנו לא ילדים ושהגיע הזמן להתבגר. ושאני חושב שאני מתחיל לוותר על כל העניין הזה איתך, כי זה לא מביא אותנו לשום מקום.

שוב הסתכלת עלי במבט העצוב הזה שלך. אבל זה כבר לא היה משנה. כל מה שרציתי זה להגיע הביתה.

לא מצאתי מונית. מזל שפגשתי אותך עוד פעם ברחוב ושאלתי אותך איפה יש פה תחנת מוניות ואמרת לי שזה ממש פה מעבר לפינה.

נכנסתי למונית. הנהג היה מבוגר והיה לו שפם ענקי וכובע משונה. הוא שאל אותי לאן אני צריך להגיע. היה לי ברור שהוא לא את. יש גבול לכמה שאפשר להסתוות. אבל כבר הייתי בתנופה ולא רציתי להפסיק. הקפדתי לקרוא לו חני כל מהלך הנסיעה.. בהתחלה הוא ניסה להתנגד ולא הבין למה אני מתעקש לקרוא לו חני, הוא התעקש שקוראים לו ויקטור, אבל אחרי כמה דקות הוא נכנע ונתן לי לקרוא לו חני.

הוא סיפר לי שהנכדה שלו מעריצה אותי ושהיא תתרגש נורא כשהוא יספר לה שנסעתי איתו. הוא ביקש  שאחתום לו בשבילה. הוא חיטט באיזו פינה נידחת במכונית, והוציא קבלה ישנה. הפך אותה והגיש לי ביחד עם עט שמצא באותו מקום. חתמתי, והוא הכניס את הפתק המקומט לארנק והביט בי מרוצה.

המשכנו לנסוע.הרגשתי שזה הזמן לפתוח את העניינים בנינו אחת ולתמיד. אמרתי לו שאני מאוד פגוע ממנו. הוא הסתכל עלי בתמיהה. אמרתי שזה חכמה קטנה מאוד מצידו להגיד לי שהוא מעריצה שלי, ואחר כך לא לענות לי בפייסבוק, ולהבריז לי לפגישה ולתת לי לשבת לבד שלוש שעות,  ולתת לי לחפש אחריו לילה שלם וכמעט למות בקלרה. אמרתי לו שזה לא נקרא להעריץ. שזאת הערצה מזויפת. שאני לא רוצה את זה בכלל ושאני מבקש ממנו לא לפנות אלי יותר אף פעם. וגם אם אני אפנה אליו, אני מבקש ממנו לא לענות לי.

הוא הסתכל עלי בעייפות של אחד שראה הרבה בחיים, עצר את האוטו, חשב לרגע, לקח נשימה עמוקה, ואמר, "הגענו"

הייתי מופתע, כי חשבתי שהוא עומד להגיד לי משהו משמעותי. הוצאתי את הארנק

"כמה אני משלם חני?"

"שום דבר, עלי"

"אין לי בעיה לשלם"

"אני לא רוצה ממך כסף"

"די חני, באמת, כמה זה?"

הגשתי לו שטר של חמישים שקלים. אבל הוא סרב לקחת. הוא אמר לי שההתרגשות של הנכדה שלו כשהיא תראה את החתימה שלי, וזה שהיא תדע שהייתי במונית של סבא שלה, שווה הרבה יותר מהחמישים שקלים שלי. ושאם הוא היה יכול, הוא היה משלם לי... ניסיתי למחות אבל הוא עמד בסירוב שלו ולא היה מוכן לקחת ממני את הכסף.

ירדתי מהמכונית. ועמדתי רגע ארוך מביט על המונית המתרחקת...

פתאום, בפעם הראשונה בימים האחרונים. הרגשתי תחושה של חמימות שמתפשטת לי בחזה לכיוון הפנים ומשם לעיניים.

 עליתי לדירה. התחברתי למחשב, ראיתי שאת מחוברת. החלקתי את הסמן ונכנסתי לעמוד שלך. גלשתי במורד העמוד עד המקום בו מסירים חברים סוררים. התכוונתי לבטל אותך אחת ולתמיד. הנחתי את הסמן ועמדתי ללחוץ וכשלפתע פנית אלי בצאט

"כוכב!!!!!"

החזקתי את היד על העכבר, מוכן ללחיצת המוות

"אתה פה????"

האצבע כבר הייתה על ההדק. היססתי. אל תפחד אמרתי לעצמי. תגמור אותה. תחסל אותה

 תסיר אותה מחייך

"ממי תענה לי"

הנחתי לעכבר ופניתי למקלדת

"כן חני"

"מלך!!!"

"כן חני"

"חח   חולה עליך"

 סילקתי את הסמן מנקודת האל חזור והקלדתי לך חזרה

"באמת?"

"בטח ממי, אין עליך"

"איך עלייך חני"

ממממממייייייי שלי!!!!!

קקי שלי!!!!!!!!!!

"חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח"

"חחחחחחחחחחחחחחח"

סוף