כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    קוכליאה - בלוג של מושתלת שתל שבלול

    נולדתי חירשת. כל חיי הרכבתי מכשירי שמיעה והייתי תלויה כמעט לחלוטין בקריאת שפתיים לצורך הבנת דיבור. עם השנים הידרדרה שמיעתי עד לאובדנה המוחלט בגיל 36. אובדן השמיעה לווה בסחרחורות וטינטונים קשים. לפתע מצאתי את עצמי קרוב לשנה שלמה כשאני חירשת לחלוטין. מנותקת.. בבועה משלי.
    על פניו החיים נמשכו כרגיל, אבל בפנים, סבלתי בשקט.
    באוגוסט 2008, קיבלתי מתנה מופלאה - שתל קוכליארי, שהעניקה לי שמיעה מחדש. שמיעה מדהימה שלא תיארתי לעצמי שאזכה בה אי פעם, שמיעה שמאפשרת לי להנות מקולות וצלילים שאת חלקם לא שמעתי לפני כן מעולם, ואת אלו המוכרים אני שומעת עכשיו באיכות שלא הכרתי קודם לכן! מתנה מופלאה זו שינתה את חיי לאין ערוך! פשוט אי אפשר לתאר את גודל המהפך שחוללה בחיי.
    באוקטובר 2009, הושתלתי באוזני השנייה, ושוב התחלתי את תהליך ההסתגלות לשתל קוכליארי ולמידה כיצד לשמוע איתו, והפעם, אני מגלה, התהליך הרבה יותר מורכב: אוזן שמאל צריכה ללמוד לשמוע עם השתל, וגם \"לתקשר\" עם אוזן ימין, המושתלת הותיקה יותר.. הפעם החוויה שונה לחלוטין.

    זו תקופה מדהימה של חיי. נפתחתי אל העולם, אני חשה שמחה ומלאת חיים כפי שלא הייתי קודם לכן. וזאת למרות הקשיים הלא מעטים הכרוכים בתהליך הלמידה וההסתגלות לשתלים.

    השתל הקוכליארי איפשר לי להשתחרר בצורה משמעותית מן הצורך להשקיע כל כך הרבה מאמץ כדי לקלוט כל כך מעט מידע מהסביבה באמצעות קריאת שפתיים... סוף סוף אני יכולה להיות נינוחה ורגועה יותר ולהנות מתקשורת קלה וטובה פי אלף מונים. אני יכולה להנות מהחיים!

    פצחתי בבלוג הזה במאי 2008 כדי לתאר את ההכנות לניתוח השתל, הבדיקות, הניתוח עצמו, המיפויים ואימוני השמיעה שבעקבותיו. ועם הזמן, התחלתי לתת ביטוי גם לתחושות, רגשות ומחשבות שאינם קשורים לשתל הקוכליארי.

    אתם מוזמנים לקחת חלק במסע האישי שלי.
    ברוכים הבאים!

    0

    כששירילי דשא צוחקת - חלק ז' (סיפור בהמשכים)

    11 תגובות   יום שבת, 25/7/09, 10:03

     

    קלרה הניחה את תיק היד שלה בצד השולחן, הביטה בד"ר שטראוס תוך שהיא מכחכחת בגרונה ואז פתחה בדבריה:

    "דוקטור יקר", אמרה קלרה, "זמננו קצר ואני מבקשת שתקשיב לי היטב. אני יודעת שהסיפור שאני עומדת לספר לך עכשיו עלול להישמע לך הזוי ממש. כאיש מדע, רציונלי ומעשי, וודאי יקשה עליך לקבלו, אך אנא תן בי אמון!"

    ד"ר שטראוס הביט בעיניה הכחולות והמהפנטות של קלרה בתמיהה הולכת וגדלה. הוא הרגיש איך הסקרנות משתלטת עליו והוא ציפה בכיליון עיניים למוצא פיה.

    "אני יהודיה תושבת וינה. נולדתי וגדלתי כאן. כבר כילדה, הבינו הוריי שניחנתי ביכולת על חושית מיוחדת. ידעתי דברים שלא הייתי אמורה לדעת אותם.. אתה מבין ד"ר שטראוס? אני מדיום. אני משמשת צינור להעברת מסרים מרוחות של אנשים שנפטרו.

    לפני כחצי שנה עברתי להתגורר בדירתי החדשה ברחוב שטפןשפלאץ' שברובע היהודי של וינה. כמה שבועות לאחר מכן, החל חלום מוזר אחד לפקוד אותי שוב ושוב.

    בחלום, חזרתי מעבודתי לדירה, וכאשר פתחתי את הדלת, מצאתי את עצמי בעיצומה של מסיבת יום הולדת עליזה שחגגו תאומות בנות שלוש עם בני משפחתן. בדיוק באותו רגע, הונחה עוגת יום הולדת מפוארת שעליה ארבע נרות דולקים בפני הילדות, והן עמדו לנשוף עליהם. כל בני משפחתן עמדו מסביבן ממתינים בהתרגשות. לפתע נשמעו צעדים רמים במעלה המדרגות, הדלת נפתחה באחת ולחדר פרצו חיילים גרמניים, חבושים קסדות וצלב קרס על זרועם. עד מהרה, התחלפו מצהלות השמחה והשירה בתדהמה ובצעקות של בהלה ופחד. קולות של ירי נשמעו ברחוב. החיילים רמסו כל הבא ליד ותוך איומי רובים פינו את בני המשפחה למשאית שהמתינה ברחוב למטה. כעבור כמה דקות, מצאתי את עצמי עומדת בדירה המחוללת, בין שברי רהיטים וכלים, המומה ורועדת כולי. התעוררתי שטופת זיעה קרה ובוכה.."

    ניכר היה בקלרה שקשה לה לספר את הדברים. ידיה רעדו ועיניה כוסו בלחלוחית. ד"ר שטראוס מיהר להציע לה ממחטה והזמין עבורה כוס קפה. הם ישבו בשתיקה מספר דקות.

    "ואז התחלתי לשמוע אותה", המשיכה קלרה לספר. "שמה היה אנג'לה. רוב הזמן היא בכתה. בכתה מרות והתחננה בפני שאעזור לה. היא התגוררה בדירה הזו בזמן שפרצה המלחמה. מלחמת העולם השנייה. היא הייתה נשואה והיו לה שלוש בנות. זוג תאומות בנות שלוש ותינוקת בת שנה וחודשיים. 'הן הלכו לאיבוד, אנא עזרי לי למצוא אותן", חזרה והפצירה בי שוב ושוב".

    קלרה הוציאה מתיקה סיגריה והציתה אותה. אחר לגמה מהקפה והביטה בד"ר שטראוס, בוחנת את תגובתו לדבריה. הוא לא דיבר. הוא המתין בסבלנות להמשך דבריה. היא נאנחה והמשיכה לספר.

    "התחלתי לברר פרטים אודות הדיירים הקודמים שהתגוררו בדירה. לאט לאט, כמו בפאזל מרובה חלקים, הלכה והתבהרה התמונה: בזמן מלחמת העולם השנייה, התגוררה בדירה משפחה יהודייה, משפחת שמואלוביץ'. לאב קראו יצחק, לאשתו אנג'לה והיו להן שלוש בנות - זוג תאומות בשם אניטה ואווה ותינוקת בשם שרה. בשנת 1941, נתפסו בני המשפחה על ידי הנאצים ונשלחו למחנות. מאז לא נודע מה עלה בגורלם.

    אנג'לה המשיכה לבכות ולהתחנן בפני שאמצא את בנותיה. לא ידעתי עדיין איך. אבדתי עצות. הבכי שלה הדיר שינה מעיניי במשך לילות מרובים. בימי החורף הגשומים, זלגו דמעותיה ללא הרף על חלון הדירה שלי ובכייה הדהד בצינור המרזב של הדירה, מהווה תזכורת לשליחות שהוטלה עליי. "אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך אנג'לה, אך עזרי לי לעזור לך, אמרי לי איך?" ביקשתי ממנה. יום אחד הגיעה התשובה.

     

    שבת אחת, חשקה נפשי להתאוורר. יצאתי לטייל עם כלבתי. מבלי משים הוליכו אותי רגליי לעבר האנדרטה בכיכר MORTZINPLAZ, אנדרטה שהוקמה לזכרם של מאות יהודים אשר נפלו קורבן לעינויי ורדיפות הגסטאפו הנאצי. התיישבתי לי לא רחוק ממנה והבטתי בקבוצת תיירים שעמדה בסמוך לה וקיבלה הסבר אודותיה מהמדריך שלה. גברת אחת התרחקה מן הקבוצה והתקרבה לעברי.

    "סליחה" פנתה אליי בגרמנית, "האם תוכלי לצלם אותי על רקע האנדרטה?".

    "בשמחה" השבתי לה. הכלבה החלה לנבוח לעברה, הגברת נרתעה. מיהרתי להשקיט את הכלבה. כאשר הכלבה נרגעה, צילמתי את הגברת היא הודתה לי וחזרה אל הקבוצה.

    "אחריי!" שמעתי לפתע את המדריך קורא בעברית לקבוצה משסיים את הסברו ופנה להמשיך בסיור. הסתקרנתי: קבוצה מישראל?

    הקבוצה עברה לידי. פניתי לגברת שביקשה ממני לצלם אותה קודם ושאלתי אותה האם הם מישראל. היא השיבה בחיוב.

    "נעים מאוד, שמי קלרה ואני יהודיה תושבת וינה" הצגתי את עצמי בפני הגברת.

    "נעים מאוד, שמי אניטה שמואלי ואני מישראל". היא התנצלה בפניי שעליה לחזור לקבוצה שההחלה להתרחק מהכיכר, לבל תאבד אותה. איחלתי לה המשך ביקור מהנה והבטתי בה הולכת ומתרחקת ממני לעבר הקבוצה. לפתע תקפה אותי תחושה מוזרה לגביה...

    המשך יבוא.

    (כל הזכויות שמורות לאיריס ס. "קוכליאה")

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/7/09 10:02:


      מצטרפת לדברי קודמי.

      תודה.

       

      את  עושה לי את זה מפרק לפרק, מותחת אותי ומשאירה בי טעם של עוד. חייבת לציין איריס יקרה, שריתקת אותי בכתיבתך. אשוב 
        25/7/09 22:31:

      קראתי את הפרק הנוכחי ורותקתי.

       

      מחר אקרא את הפרקים הקודמים.

        25/7/09 21:19:

      איריס,

      המשך מפתיע, מלא רצון לקרוא עוד אז

      בקשה לי שההמשך יבוא מהר.

      כל הברכות וכל הישועות,

      מרדכי.

        25/7/09 20:55:


      :-) מחכה להמשך.. לא קראתי את הפרק הזה אחכה להבא אחריו..

      אבל מקריאת יתר הפרקים רוצה לומר לך..

      שאת כותבת נפלא!

        25/7/09 17:35:

      איריס יקירה,

      בהיותי בהפרעת קשב חמורה,

      אני כבר מתארת לי את ההמשך,

       כמובן שלא ארשום פה....

       ולך יקירה *

        25/7/09 16:01:
      את מענגת בכתיבה שלך, נהדר, מחכה לעוד *
        25/7/09 15:53:


      איריס יא מדהימה שכמוך

      איך שאת כותבת, תענוג לעיניים שקוראות

       

      נו תמשיכי...

        25/7/09 15:02:

      אמי נולדה בגרמניה

      בגיל שנתיים ברחה משפחתה מברלין ללונדון...

       

      שמה של אמי היה אניטה.

      אמנם אין קשר בין הסיפורים,

      אך בשל השם הייחודי.....

       

      מצפה להמשך,

      שבת שלום,

      אירית

        25/7/09 14:18:


      איריס אהובה

      אני אמתין להמשך בכיליון עיניים..

      חיבוק לך ממני

        25/7/09 10:08:

       

      מרתק
      מחכה להמשך...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קוכליאה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין